נאות יעקב קלד

ומתבאר עוד יותר מדברי רש"י (בדף ע"ד ע"ב) ד"ה אלא על עסקי שחיטה בלבד, וזה לשונו, אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא. וכן כתב עוד שם בד"ה לא הילכו בו חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי לי' בהמה עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דההיתר של העובר בשחיטת אמו, הוא משום דלענין אכילה לא חשוב כבהמה כלל שיהו נוהגין בו האיסורין הנוהגין בבהמה. ובזה מובן היטב מה שאמרו בגמ' לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. וכתבו התוס' דסלקא דעתין דגרע מבהמה מפרכסת דחייב הרובע כדאמרינן בפרק העור והרוטב. והטעם למה דסלקא דעתין לחלק בין מפרכסת לבן פקועה לא כתבו. ולדברינו החילוק מוסבר, דמפרכסת הרי לא יצאה מכלל בהמה, והיתר אכילתה הוא משום דין השחיטה שהועילה להתירה, אף שהיא חי' גמורה. וכיון דכחי' היא לכל דברי' בודאי דחייב הרובעה. אבל בן פקועה דהיתר אכילתה הוא משום דמגזרת הכתוב אין עלי' דין בהמה, הוי אמינא דהוא הדין לענין רביעה וחרישה דאינה חשובה כבהמה, ולזה אשמועינן הש"ס דהגזרת הכתוב לא הוי אלא לענין אכילה, ולשארי דברים חשובה בהמה וכלשון רש"י. גם יתיישב בזה מה שיש להעיר להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ולאו בת העמדה והערכה היא. והרשב"א בבבא קמא, שהבאנו בסימן י', ביאר הטעם ביותר, דהיתר אכילתה משוי לה כבשרא בדיקולא, ומשום הכי לא מהני לה פדיון. אם כן בן פקועה שמותר באכילה לא יהני לי' לעולם פדיון מטעם זה שיש לו היתר אכילה, והוי כבשרא בדיקולא ולאו בר העמדה והערכה הוא. ואי דלדברי האחרונים הנ"ל אסור משום לא תאכלו על הדם ואין לו עוד היתר אכילה, הרי איסור זה איתי' גם במפרכסת, וכבר כתבנו בסימן י' דלהראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וכפי שהסביר הרשב"א בטעמם] על כרחין דסברי דאיסור דלא תאכלו על הדם במפרכסת הוא דרבנן כדעת רש"י. ולהרמב"ם דהוי דאורייתא, באמת סבירא לי' דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי' וכמו שכתבנו שם בארוכה. ואם כן יצא מזה דלהראשונים הנ"ל בן פקועה אין לו פדיון, וזהו דבר שלא שמענו. ואין לומר דהכא שמתחלת הקדשו הוא מותר באכילה הרי לא הי' מעולם בכלל העמדה והערכה, לדעת הראשונים הנ"ל, ובכגון דא אין צריך כלל העמדה והערכה, כיון שלא בא מעולם לכלל זה, והוי כמו שהקדיש דבר שאין בו רוח חיים. דאכתי למאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים, הרי כבר הי' בכלל העמדה והערכה אגב אמו, ואינו נפדה עוד בלי העמדה והערכה. גם אין לומר דכיון דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד, משום הכי לענין העמדה והערכה חשוב כחי, דהרי גם במפרכסת חייב הרובעה, ואפילו הכי לענין העמדה והערכה משוי לה היתר האכילה כאינה חי'. ולפי הנ"ל הדבר מבואר היטב. דבכל בהמה חי' דהחיות שבה אוסרתה באכילה, לכן כשנשחטה והותרה לאכילה, שהוא איסור הבא מצד חיותה, ההיתר מוציאה מדין חי', דהיתר אכילה ודין חי' הוא תרתי דסתרי. אבל בן פקועה שהותרו בו אפילו האיסורין שאינן מחמת חיותו, כמו חלב וגיד, ומותרין בבן פקועה מגזרת הכתוב לפי שאינו בכלל בהמה, והוי כדגים וחגבים שמותרין באכילה כשהן חיין, איך נאמר דבשביל היתר כזה יצא מדין חי, אטו דגים וחגבים אינן כחיין לפי שמותרין באכילה, ולכן לא שייך כלל לומר בבן פקועה דהיתר אכילתו מוציאו מדין חי, דהיתר אכילה כזו, שבא מצד דלענין אכילה אין עליו דין בהמה, אינו סותר כלל לדין חי'. ז) על כל פנים מבואר דהיתר בן פקועה אינו משום דהוי כשחוט, אלא דמגזרת הכתוב יצא מכלל בהמה ולכן חלבו וגידו מותרין. ואפילו לדעת הרמב"ם דחלבו וגידו אסורין לפי דפסקינן כר' יוחנן דחדשים גרמי, אכתי מוכח כן מנמצא מת וטרפה לפני שחיטת אמו שמותר. וכן מוכח מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח) שהעיר למה אין טרפות אוסרת לאחר שחיטה כל זמן שמפרכסת, כיון דמפרכסת כחי', וכתב הטעם משום דלא נפסק תו רוב חיותה על ידי הטרפות דכבר נפיק על ידי השחיטה. ולפי זה דהא דאין טרפות לאחר שחיטה אין זה משום היתר השחיטה, אלא משום דכבר נפיק חיותה, הרי תקשה בבן פקועה דלא שייך בי' טעמא דפסיקת החיות, אמאי אין טרפות אוסרת בו גם לאחר שחיטת אמו. אלא דהוא הטעם דבכל מה שנוגע לאיסורי אכילה יצא מכלל בהמה והוי כדגים וחגבים דאין הטרפות אוסרת. ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ו' בדברי הר"ן. ולפי כל זה הרי פשוט מבואר דאין לאסור בן פקועה מלא תאכלו על הדם כמו מפרכסת. דכיון דעל עסקי אכילה יצא מכלל בהמה הרי אין לאוסרו מלא תאכלו על הדם שאינו נוהג אלא בבהמה, דשארי בעלי חיים מותר לאוכלן כשהן חיין והא דאסורין כשהן חיין, משים בל תשקצו, הרי אין זה אלא דרבנן. ואפילו לפי מה שהעירו איזה אחרונים דהוי דאורייתא, הרי כל זה כשאוכלו כולו, אבל לחתוך ממנו אבר לאוכלו בשעה שהוא חי הרי מבואר בשו"ע סימן י"ג שהוא היתר גמור ואין בו אפילו איסור דרבנן ומי עדיף איסור זה מאיסור טרפה וחלב וגיד שמותרין בו מטעם זה. ולפלא על גדולי האחרונים הנ"ל שלא שמו עין על זה. ובזה תסור תלונת הגאון רעק"א זצ"ל בהגהותיו ליו"ד סימן י"ג על מה שכתב הר"ן בטעמא דדם בן פקועה אסור, דרק מידי דאכילה הותר בו אבל לא מידי דשתיי'. וכתב הוא ז"ל, דלא צריך לזה, דבלאו הכי אין לנו ראי' להתיר דמה מקרא דכל בבהמה תאכלו. דהרי עיקר ההיתר הוא ממשמעותא דקרא דמתיר את כל הנמצא בה, וגם מידי דאיסורא, וראי' זו אינה מוכיחה להיתר דמה, דכיון דדם שבישלו מותר, הרי יכול לאכול את הדם על ידי בישול, ומנא לן שכיוונה התורה להתיר אכילתו באיסורו כשהוא חי. ולפי דברי רש"י הנ"ל אין לזה מקום, דכיון דטעם היתר האיסורין שלו הוא, משום דעל עסקי אכילה הוציאתו רחמנא מכלל בהמה, ממילא גם דמו מותר דהוי כדם דגים. ואף דעל איסור דם עצמו אין לנו הוכחה דלא חשיב כבהמה, אין בזה כלום, דחילוק כזה במידי דאכילה גופא, לא אשכחן שיהו חלוקין פרטי איסורי האכילה דלפרט זה אינו חשוב כבהמה, ולפרט זה יהא עליו דין בהמה ויהא אסור. ובגמ' אמרינן לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה למעוטי רובעו וחורש בו, אבל במידי דאכילה גופא אין שום חילוק. וכיון דלכל מילי דאכילה אינו חשוב כבהמה, ממילא אין איסור גם על דמו, אף שיכול לאוכלו בהיתר, דעיקר היתרו הוא מה דעל עסקי אכילה אינו חשוב כבהמה. ולכן הוסיף הר"ן ז״ל מוסברת, דאף על גב שנוצרו מבשר שחיטה, אסירי עתה כשנתהוו ברי' חדשה בפני עצמן. ויש סמך לדעתו ממחלוקת דר' אליעזר ורבנן בתמורה הנ"ל דחרוויי' אית להו סברא זו וכנ"ל. ואתי שפיר בנידון דידן דאף דעובר ירך אמו וניתר בשחיטתה דהוי כאחד מאברי', זהו רק כל זמן שהוא במעי אמו, אבל משנולד ויצא לאויר העולם דהוי ברי' חדשה, אי לאו קרא דכל בבהמה תאכלי היי בעי שחיטה.