נאות יעקב קלג

דדעת הלבוש והטור כדעת הרמב"ם באיסור דלא תאכלו על הדם שבמפרכסת קודם שתצא נפשה, דהוי דאורייתא, כמו שהעיר התבואות שור שם. ולולא דברינו לא הי' זה מוכרח, דהי' אפשר לומר דגם כשאסור לישראל באיסור אחר דרבנן סבירי להו להטור והלבוש דלא אמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והטעם יש לומר, דדעתם כדעת הרמב"ם דבכל איסור דרבנן יש בו משום לא תסור, וממילא הוי איסור דאורייתא. ואף דדינו כדין איסור דרבנן זהו רק לענין עיקר האיסור, כגון בספק, דספיקא דרבנן לקולא, מיגרר גריר בזה האיסור דאורייתא אחרי כללי האיסור דרבנן, דהתורה הרי לא אמרה לא תסור, אלא היכא דעל פי דיני איסור דרבנן יש כאן איסור, אבל במקום דעל פי כללי איסור דרבנן אין כאן איסור, הרי באופן זה לא אמרה תורה לא תסור, וכיון דמדין איסור דרבנן, דספקו להקל, ממילא אין כאן לא תסור ויישבתי בזה טענות הרמב"ן על הרמב"ם] וזהו רק כשאנו דנין אם יש כאן איסור כלל, או לענין חשיבותו נגד איסור דאורייתא, דודאי איסור דאורייתא עדיף ממנו, דבזה אנו מתחשבין עם האיסור דרבנן כמו שהי' דינו מצד עצמו לולא האיסור דלא תסור, דכל זמן שאין לנו עוד דין איסור דרבנן, הרי אין לנו עוד דין דלא תסור, וכשאנו דנין אותו נגד איסור דאורייתא, ואיסור דאורייתא עדיף מיני', הרי במקום איסור דאורייתא אין כאן איסור דרבנן ואין כאן לא תסור. אבל כשכבר באנו לכלל איסור דרבנן, והוא עומד בפני עצמו, יש לו דין איסור דאורייתא מלא תסור. ומשום הכי כשבאנו לדון מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור במקום שיש איסור דרבנן לישראל, דינו כאלו הי' כאן איסור דאורייתא משם אחר. אבל לדברינו בעיקר הדין דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שפירושו דההיתר הנאמר לישראל נאמר גם לעכו"ם, ליכא למימר הכי. דלפי זה לא שייך הך טעמא דכל שאסור לישראל באיסור אחר לא אמרינן בי' מי איכא מידי כו', אלא אם האיסור האחר כבר בא לעולם בשעה שנאמר ההיתר שאנו דנין עליו, אבל באיסור שחידשו רבנן, נהי דהתורה נתנה עליו דין איסור דאורייתא מלא תסור, אבל איסור זה הרי נתחדש אחר כך בשעה שגזרו רבנן, ובשעה שנאמר בסיני ההיתר לישראל לא הי' עוד איסור זה בעולם, ובאותה שעה כבר נתקבל ההיתר לבני נח, מדין מי איכא מידי, דהרי אז הי' לישראל היתר גמור, וכשנאסר אחר כך לישראל מדרבנן אף אם ניתן לאיסור זה דין איסור דאורייתא, לא יפקע בשביל איסור זה ההיתר שכבר נתקבל לבני נח. ולכן יהי' מוכרח דדעת הטור והלבוש כהרמב"ם דלא תאכלו על הדם הוי איסור דאורייתא. ויש להתיישב בזה. ו) ופה מקום אתי להעיר במה שראיתי לגדולי רבותינו האחרונים ז"ל שכתבו דלדעת הרמב"ם דאיסור דלא תאכלו על הדם במפרכסת הוי דאורייתא, הוא הדין דבן פקועה שניתר בשחיטת אמו, אסור לחתוך ממנו אבר ולאוכלו כשהוא חי, דלא עדיף מנשחטה ועודה מפרכסת, דאסורה משום לא תאכלו על הדם. עיין בפרשת דרכים דרוש א' שכתב כן לדבר ברור ופשוט. וכן כתב הצל"ח בחידושיו לפסחים (בדף כ"ה). וראיתי עוד לגדולי האחרונים שכתבו כן לדבר פשוט. ולדידי אין הדבר פשוט כלל וכמעט שהוא פשוט להיפוך. והוא, דהרי הא דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו, אין זה משום דשחיטת אמו מהניא לי' שיהא נידון כמו שנשחט הוא עצמו, כדי שיהו נוהגין בו הדינים הנוהגים בהיתר כל שחיטה. שהרי גם האיסורין שאין השחיטה מתרת אותם כלל, מותרין גם כן בבן פקועה, דהרי גם בנמצא טרפה מלפני שחיטת אמו דעת כל הראשונים להתיר [זולת הראבי' שהביא בהגהות אשר"י ועיין ברדב"ז חלק א' סימן ק"צ] ונמצא מת שמותר לכולי עלמא, ונחתך מן הטחול ומן הכליות דאינו ניתר בשחיטת עצמו ומותר בשחיטת אמו. וגדולה מכולן איסורי חלב וגיד שמותרין בבן פקועה. אלא דהכא טעם אחר בדבר וכמו שכתב הרא"ש בפרק בהמה המקשה סימן ה', וזה לשונו, ואל תתמה לר' יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו דאין שחיטתה מתרת חלבה יש לומר דגזרת הכתוב הוא שהרי למדונו מכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואלו חותך מן הבהמה אסור. עד כאן לשונו. ועיין בפירש"י (דף ע"ה ע"א) ד"ה בהושיט וז"ל וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי לי' ר' יהודא מכל בבהמה תאכלו עכ"ל. וקצת קשה לפי זה מה דאמרינן (בדף ק' ע"ב) ומי מצית אמרת נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר' יהודא אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו, ולפי דברי הראשונים הנ"ל אינו מובן כלל מה דמייתי ראי' דאינו נוהג בשליל מהא דמותר היכא דנשחטה אמו, דהתם רחמנא שרי לי' מגזרת הכתוב כמו דשרי לחלבו, אבל אנן כי קיימינן היכא דיצא לאויר העולם באמת חל איסור גיד ממעי אמו. ודוחק לומר דזהו מה שנכלל בכוונת תירוץ הש"ס הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו, דאם כן למה לי' לחלוקי בין טהורה לטמאה, תיפוק לי' דבטהורה גופה חלוק הוא שליל שניתר בשחיטת אמו דפקע מיני' איסור גיד מגזרת הכתוב, משלול שיצא לאויר העולם דחייל עליו איסור גיד ממעי אמו. וצ"ע] אשר מכל זה מבואר דההיתר של העובר אינו רק משום זה דהוי כמי שנשחט בשחיטת אמו, אלא דגזרת הכתוב הוא להתיר בו גם הדברים האסורים שאין השחיטה מתרת אותן. *) *) ובזה מיושב מה שהעירותי למאן דאמר עובר ירך אמו הוא, למה לן קרא דכל בבהמה תאכלו להיתר בן פקועה, תיפוק לי' דהוי כאחד מאברי' שניתר בשחיטתה. ולהנ"ל אתי שפיר, דקרא אצטריך למשרי גם הדברים האסורים כמו חלבה וגידה ונמצאת טרפה לפני שחיטת אמה, דאי מטעם עובר ירך אמו לא עדיפא שחיטה זו משארי שחיטות, ומהיכא תיתי למשרי להו. גם נסתך מן הטחול ומן הכליות מן העובר שבמעי', אי מטעם עובר ירך אמו אתינן עלה, לא עדיף מגוף הבהמה, ולכן אצטריך כל בבהמה תאכלו וכמו שכתב הרא"ש. מיהו יש לומר דלא שייך בזה עיקר הטעם דעובר ירך אמו, כדי להתירו בשחיטת אמו גם לאחר שיצא חי לאויר העולם. דזה נראה פשוט, דאם מחתיכת בשר שחוטה יתהוה בעל חי חדש, ודאי דיהא צריך שחיטה, דאף שנברא מבשר שכבר הותר בשחיטה, ברי' חדשה הוא וצריך שחיטה. [ואין לדמות זה לולד הבא מבן פקועה שמותר כמותו, דהתם שאני שנולד ממנו ודין יוצא מן המואר עליו אבל אנן קיימינן בגוונא דלא שייך דין יוצא, שמחתיכת בשר זו עצמה נברא ברי' חדשה שלא מכח ופעולת הבשר הקודם, וכיון דהוא דבר חדש לא שייך בו איסור יוצא, דומה למה שכתב הרא"ש בדבש שנתערב בו נבלה דהדבש מותר ולא שייך כי' איסור יוצא כיון שהוא דבר אחר לגמרי והכי נמי הכא בהיפוך דלא שייך בי' יוצא מן ההיתר, וכבר האריכו בפרט זה.] ואם כן הכא דכל זמן שהעובר במעי אמו הוי כאחד מאברי', ולאחר שיצא לאויר העולם הוא ברי' בפני עצמו, הרי דינו כמי שנתהוה ברי' חדשה מן האבר הקודם. ואם כן אף דקודם שיצא לאויר העולם הוי דינו כשחוט, אין להתירו עתה כשיצא לאויר העולם, דהוי כבשר שחוט שנתהוה ממנו ברי' חדשה. ועיין בתמורה (דף ל"א) שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בכזית רמה שנולדה בבשר המת דסבירי להו לחכמים דלא מטמא, אף דאתי מבשר המת משום דעתה ברי' חדשה היא. וזה דומה לסברתינו הנ"ל. וגם ר' אליעזר דמטמא התם, הרי טעמי' משום דגם מחיים איקרי אדם רמה ואין זה פנים חדשות. אבל בעיקר הסברא דאף דהרמה נתהוה מבשר טמא, כל שהוא פנים חדשות אין לו לטמא, הרי לא נחלק. ובהגידי הערתי זו לפני כבוד שארי הגאון האמתי ר' חיים סאלאווייציק שליט"א האבד"ק בריסק דליטא אמר שיש להביא סמך לדברי מדברי הרמב"ם גבי דרני דבשרא שדעתו דאף שנוצרו לאחר שחיטה אסורין משום אבר מן החי, ולסברתי דעתו