נאות יעקב קלב

היא, אין לדון עלי' שיהא דין ההיתר שבה נאמר גם להם, כל דלדידהו אין זו שחיטה. ולא מהני כאן מה שההיתר יבוא על ידי שחיטת ישראל, כיון דאין אנו דנין על בשר זה שנשחט והותר לישראל, אלא על עיקר הדין שיהא נאמר גם לעכו"ם, וזה אין לו מקום כל זמן דלגבי העכו"ם אין השחיטה אלא נחירה. והגאון בעל נודע בשערים הרחיק לחלק בין דליכא מידי כו' הנאמר גבי יפת תואר להנאמר בשחיטה, ומפרש דבשחיטה קאי זה על הבשר שניתר כבר לישראל שיהא מותר גם לעכו"ם, ומשום הכי הגדיל תמיהתו. אבל לפי דברי רש"י בסנהדרין (דף נ"ט) שהבאנו לעיל, בטעמא דמי איכא מידי, הוי פירושו תמיד על עיקר הדין שיהא נוהג גם בעכו"ם. אלא דבזה חלוקים הן, דבשחיטה נוהג דין היתר מפרכסת לגבי עכו"ם על ידי שחיטת ישראל, וביפת תואר פירושו שתהא מותרת לעכו"ם על ידי כיבושו הוא עצמו. אבל אין בזה כדי חלוקה, כיון דסוף סוף גם בשחיטה אין אנו דנין על הבשר הניתר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, אלא שיהא דין ההיתר נאמר לעכו"ם בעיקרו כמו שנאמר לישראל, משום הכי יש מקום לקושית התוס' דאין לדון דין ההיתר למי שאינו בדין שחיטה, כיון דלגבי', שחיטה זו נחירה היא. והוקל החומר. ד) ויש לי מקום עיון לפי דברינו הנ"ל, בטעם דמי איכא מידי שאנו דנין כן על עיקר ההיתר שבשחיטה שיהא נאמר לבני נח, ושוב לא איכפת לן מה דבטרפה לא שייך מי איכא מידי, כיון דכבר קם דינא דשחיטה מתרת מפרכסת לבני נח. לפי זה יש לומר דלאו דוקא טרפה שהועילה לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה לישראל, אלא גם בדעביד איסור בשחיטתו, דלרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שחיטתו נבלה, אפילו הכי תהא מפרכסת שלה מותרת לבני נח. דכיון שנתקבל הדין לבני נח דשחיטה מתרת להן מפרכסת, הרי כל שאין השחיטה פסולה מצד הדינים הפוסלין עצם השחיטה ושם שחיטה עלה, יש לה דין היתר מפרכסת לבני נח, ומה דלישראל יש להם איסור המבטל פעולת השחיטה, אין זה ענין לבני נח שאין להם איסור זה. והא דלא שייך בפרט זה מי איכא מידי כיון דאסורה לישראל, לא איכפת לן, כיון דכבר נתקבל עיקר ההיתר לבני נח, וכמו בטרפה. ורק כשהשחיטה פסולה על פי דיני שחיטה, אז הוא דאסורה המפרכסת לבני נח, דדין היתר המפרכסת הרי נאמר להם רק בשחיטה כשרה, על פי דיני שחיטה דשם שחיטה עלה, אבל לא בשחיטה פסולה שאין עלי' שם שחיטה כלל. וזהו רק בשחיטה פסולה מצד עצמה, אבל בשחיטה באיסור דבעצם שם שחיטה עלה, אלא שהאיסור מבטלה, כיון דלגבי בני נח לא שייך ביטול זה, הרי נשאר להם דין היתר המפרכסת שבשחיטה זו. ונרויח ליישב בזה מה שהקשה הגאון ז"ל בבית הלוי חלק א' סימן י"ד במתני' דהשוחט בשבת דשחיטתו כשרה. והקשו האחרונים לרבא, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אמאי שחיטתו כשרה, ותירצו דבמקום דלא יתוקן האיסור מהני גם לרבא, והכא גם אם אין שחיטתו שחיטה אכתי עביד איסורא דעביד חבורה בשבת ואין זה מקלקל דהרי מוציאה מידי אבר מן החי לבני נח, כדאמרינן בפסחים (דף ע"ג). ועל זה הקשה הגאון ז"ל לפי מה שכתב הר"ת בשבת (דף ק"ו) דלר' יהודא לא חשיב מתקן אלא כשבא התיקון מיד בשעת המלאכה, אם כן אם נאמר הכא דלא מהני הרי יתוקן האיסור של שבת, דהוי מקלקל, ומה שמוציא מידי אבר מן החי לבני נח, לא חשיב בזה מתקן, דהכא בשעה שמפרכסת אסורה עדיין לבני נח, כיון דגם לישראל אין זו שחיטה ואין בזה משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואי דתהא מותרת לבן נח לאחר שתצא נפשה, הרי להר"ת לא חשיב זה מתקן כל שלא בא התיקון מיד בשעת השחיטה. יעו"ש שהאריך בזה. ולדברינו מיושבת קושיתו בעיקרה, דבכגון דא מותרת המפרכסת לבני נח, אף על גב דלא אהני שחיטתה לישראל, כיון דהא דלאו שחיטה היא לישראל, אינו משום דעצם השחיטה פסולה, אלא דהאיסור מבטלה, וכיון דלבני נח לא שייך ענין ביטול זה, נשאר להם דין היתר השחיטה בתוקפו, ומה שאין לדון בפרט זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, לא איכפת לן וכנ"ל בטרפה. ועיין בשו"ת הגאון רעק"א זצ"ל סימן קס"ד שהקשה שם השואל כעין קושית הבית הלוי הנ"ל על הגמ' דפסחים (דף ע"ג) דחשיב תיקון מה שמוציאו מידי אבר מן החי לבני נח, והרי התם המפרכסת אסורה לבני נח, דלא שייך מי איכא מידי כו' כיון דגם לישראל אסורה משום שחיטה לעכו"ם וכו' ואם כן לא בא התיקון מיד בשעת שחיטתו ולא הוי מתקן לשיטת ר"ת. אלא דהתם עיקר השחיטה הויא שחיטה לישראל, להוציאה מידי נבלה ומידי אבר מן החי, והוי דומיא דטרפה, ותירץ שם הגרעק"א עפ"י דברי האחרונים דגם טרפה מפרכסת מותרת לבני נח לפי שמוציאה מידי נבלה גם לישראל והוי שחיטה. ובזה אכתי לא נמצא נוח לקושית הבית הלוי, דהכא לישראל לא מהני השחיטה כלל, ואינה מוציאה גם מידי נבלה. אבל לדברינו בטעם הדבר דטרפה מפרכסת מותרת לבני נח, שהוא משום דעיקר דין השחיטה נאמר גם לבני נח, מיושבת גם קושית הבית הלוי, דלפי טעם זה יש להתיר מפרכסת לבני נח גם היכא דשחיטתה נבלה, כל שאין הפסול מצד דיני השחיטה אלא משום איסור המבטלה וכנ"ל]. אכן יש לפקפק בזה. דיש לומר גם הכא דגם עצם השחיטה אינה שחיטה כלל, דהרי זהו גם כן פרט אחד מדיני השחיטה שצריכה להוציא מידי נבלה, וכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה, יהי' מאיזה טעם, אינה חשובה שחיטה לשום דבר, אפילו אם היא כשרה לכל פרטי' ומותר לשחוט בנה אחרי'. והכא נמי דלא מהני להוציאה מידי נבלה, יהי' זה משום איסור המבטלה, אבל על כל פנים חסר לה פרט זה שהשחיטה צריכה לו, אין עלי' שם שחיטה ואינה בדין היתר מפרכסת לבני נח, כמו שאין היתר זה בשחיטה שפסולה מצד ההלכות הפוסלות בשחיטה. או אולי יש לומר דהכא שאני דאכתי שם שחיטה עלה לענין זה החיוב גופי' שמתחייב על ידה ומיחשב לעובר אמימרא דרחמנא. דעל החיוב שמתחייב השוחט בשבת לית מאן דמקשה דלרבא דלא מהני לא יתחייב כלל משום שוחט בשבת, משום דהוי מקלקל, לשיטת רבנו תם דלא חשיב תיקון היכא דלא בא התיקון מיד בשעת מלאכה. הא לא קשה להו, משום דחייב מיתה אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. ובשאר שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אין גם לחייבו מיתה להר"ת דלא הוי מתקן בההיתר דלבני נח. והיינו משום דהכא דאין שחיטתו שחיטה משום דאי עביד לא מהני, דלולא האיסור שחיטה גמורה היא, והוי מתקן גמור בין לישראל בין לבן נח, על שחיטה כזו הרי חייבי' רחמנא, ומה דעל ידי האיסור לא הוי מתקן לא איכפת לן כדי לפוטרו מחיוב שבת, דזה גופא דין האיסור ועיין בדברינו לעיל בסימן ב' בהגה"ה] מה שאין כן בשחיטה דעלמא שאינה מוציאה מידי נבלה דמצד עצמה אין בה תיקון. וכיון דהכא על כל פנים דין שחיטה עלה לענין החיוב גופי', יש לומר דגם שחיטה כזו מהני להתיר לבן נח מפרכסת, אף שאינה מוציאה מידי נבלה, כמו שחשובה שחיטה לענין החיוב שבת, אף דשאר שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אין חייבין עלי' גם משום שבת להר"ת דמה שמתירה לבן נח אין זה תיקון לפי שאינו בא אלא לאחר שתמות. וצ"ע בפרט זה ה) על כל פנים דברי הלבוש מיושבים. וגם דברי הטור מתפרשין כדעת הלבוש ואין לדחוק ולהוציאן ממשמען כמו שכתב התבואות שור. אחת היא שנהי' מוכרחין לומר,