נאות יעקב קלא

במקום דלא שייך בי' מי איכא מידי כו', אחרי דאין אנו דנין דין זה על כל פרט שמותר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, אלא דדנינן כן על עיקר דין ההיתר, שאותו ההיתר נאמר גם לעכו"ם, וכיון שיש לנו מקום שמותר לישראל לגמרי, דהתם שייך לדון בי' דינא דמי איכא מידי, הרי כבר ידענו ממנו שעיקר ההיתר נאמר גם לבני נח, ולכן מותר להם גם זה הפרט דלא שייך בו מי איכא מידי. ואף שיש לומר דגם העיקר מה שלמדנו שדין ההיתר נאמר גם לבני נח, לא נאמר להם היתר זה אלא במקום שמותר לישראל לגמרי, אבל במקום שאסור לישראל, אף אי משם אחר, לא נאמר עוד לבני נח עיקר דין ההיתר שלמדנו אותו בדין מי איכא מידי כו'. אבל על זה הרי אין לנו ראי' מדברי התוס' בטמאים, דהתם הרי קיימינן באופן דההיתר שלישראל יש לו תמיד איסור אחר בצדו, שלא יניח לנו מקום כלל לדון בו דין דמי איכא מידי כו', באופן שאין לנו ללמוד כלל לעיקר דין ההיתר שיהא נוהג גם בבני נח. אבל באופן דאשכחן לי' לההיתר דלגבי ישראל דהוי היתר גמור ויש לנו מקום לדון בו דין דמי איכא מידי דכבר ידענו מזה שעיקר דין ההיתר נאמר גם לבני נח, אלא שלנטמים אסור לישראל משם אחר, הרי בזה אין לנו ראי' מדברי התוס' שיהא אסור לבני נח אותו איסור הנותר לישראל, משום שאסור לישראל משם אחר, דהחילוק רב ביניהם, אחרי דהכא כבר ידענו שדין היתר זה נאמר גם לבני נח וכנ"ל. ומעתה מובן היטב החילוק שבין טמאין למפרכסת דטרכה, דבטמאים שאין ישראל מוזהרין עליהם משום אבר מן החי, הרי תמיד איסורו בצדו לישראל משום טמאים, ואין כאן התחלת מקום כלל לדון בי' דין דמי איכא מידי כו' ולומר דהיתר אבר מן החי זה נאמר גם לבני נח, כיון דבמקום היתירן שם איסורן תמיד. אבל טרפה מפרכסת, שעיקר דין היתר מכרכרת דלישראל על ידי שחיטה, הוי היתר גמור בכשרות, והתם יש לדון בו דין דמי איכא מידי כו' וידעינן כבר דמה שהתירה התורה מפרכסת לישראל היתר זה נאמר גם לבני נח, ואם כן אף דבטרפה עצמה אין לדון בו דינא דמי איכא מידי כו', משום דאסורה לישראל משום טרפה, לא איכפת לן בזה, כיון דכבר למדנו במפרכסת דכשרות, דעיקר דין היתר זה נאמר גם לבני נח, ודנינן דין זה גם בשחיטת טרפה, אף על גב דבטרכה גופה לא שייך בה מי איכא מידי כו', כיון דאין אנו צריכין לדון כן בכל פרט ופרט. ואף שיש לומר גם על עיקר דין היתר המפרכסת שנאמר גם לבני נח שלא נאמר להן אלא במקום שאין על המפרכסת איסור אחר לישראל, אבל בטרפה אין בה עוד עיקר דין היתר מפרכסת לבן נח, כיון דאסורה לישראל מאיסור אחר, וכמו שכתבנו לעיל. אבל על זה הרי אין לנו ראי' מדברי התוס', אתרי דהכא שאני שדין ההיתר כבר נאמר לבני נח, וחלוק בזה מטמאים שעל אבר מן החי שלהן אן שום מקום לדינא דמי איכא מידי שיהא מותר לבני נח, אחרי דאסורין תמיד לישראל משום טמאים. ואחרי שהוכיחו האחרונים מדברי הרשב"א דטרפה מפרכסת מותרת לבן נח וכן מוכח גם מהברייתא (דדף קכ"א)] יש לומר דזהו טעם הדבר. דכל שלמדנו לעיקר דין היתר מפרכסת לבן נח, מטעם מי איכא מידי כו', שוב גם בטרפה הדין כן אף דבה גופה לא שייך מי איכא מידי וכנ"ל, דכבר קם דינא על ידי הטעם דמי איכא מידי, השייך בשחיטת כשרות, ולא דמי לטמאים שעיקר דין היתר אבר מן החי שבהם אין ללומדו לבני נח, והחילוק מוסבר. וכיון שכן מיושבת קושית התבואות שור שהקשה מאיסור טרפה לאיסורא דלא תאכלו על הדם. דכל מה שכתבנו לחלק בין אבר מן החי של טמאים לטרפה, הרי לא שייך זה אלא באיסור טרפה שאינו אלא במקרה, ומדין היתר מפרכסת שנוהג לישראל בכשרות דהוי היתר גמור ושייך בי' מי איכא מידי כו' יש מקום לדון שיהא היתר זה נוהג גם לבני נח. אבל להתירו לבני נח גם קודם שתצא נפשה, שאסור תמיד לישראל באיסור דלא תאכלו על הדם הרי דמי בזה לטמאין. דכיון דאיסורו נוהג בכל בהמה שנשחטה, הרי מעיקרא דדינא לא הניח מקום לדון על היתר מפרכסת שיהא מותר לאכול את האבר הנחתך גם קודם שתצא נפשה, כיון דבאותה שעה אסור הוא תמיד לישראל משום לא תאכלו על הדם, ומתחלה אין לדון דין היתר זה, אלא שיהא מותר האבר הנחתך מהמפרכסת לאחר שתצא נפשה, ואין בו משום אבר מן החי כדין אבר הנחתך בחיי', אבל שיהא מותר גם בשעה שמפרכסת שאסור תמיד לישראל מלא תאכלו על הדם, אין שום מקום ללמוד בו היתר לבני נח דהוי בזה כמו אבר מן החי של טמאים. ובזה יש להקל חומר הקושיא שהקשו האחרונים על דברי התוס' דחולין (דף ל"ג) שהקשו על הא דאמר הש"ס במפרכסת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דאמאי לא נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו, כמו דאמרינן ביכת תואר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו. ובספר נודע בשערים ראיתי שתמה על קושיתם, דביפת תואר דפרכינן דלישתרי לעכו"ם, היינו דלישתרי לעכו"ם על ידי כיבוש של עכו"ם, כמו שמותר לישראל על ידי כיבוש דישראל. דאותה שנכבשה ע"י ישראל ליכא למיפרך בה שהיא גופה תהא מותרת לעכו"ם משום מי איכא מידי כו', שהרי אסורה אפילו לישראל אחר, וכי כרכינן הוא רק שהנכבשת על ידי עכו"ם תהא מותרת לעכו"ם, ומשום הכי משנינן שפיר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו, ובלי כיבוש הרי אין להן היתר גם בישראל, אבל בשחיטה כי שרינן לעכו"ם מפרכסת, הרי בבהמה שנשחטה בשחיטת ישראל קיימינן, שתהא מותרת גם לעכו"ם בשעת פרכוסה, ובכהאי גוונא מאי איכפת לן מה דעכו"ם לאו בני שחיטה נינהו, כיון דאין אנו דנין על שחיטתו. והניח בצע"ג. ומצאתי עוד לאחרונים שהקשו כן. ולפי מה שכתבתי בפירושא דמי איכא מידי כו', דאנו דנין על הדין בעיקרו, שההיתר שבו נאמר גם לבן נח, יש מקום להקל את החומר הנ"ל. דכיון דאנו דנין שיהא דין היתר השחיטה נאמר לבני נח, להתיר את המפרכסת, הקשו התוס' שפיר דשאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו. דמדחזינן בשחיטה דמי שאינו בר זביחה, שחיטתו פסולה, הרי שאין עליה דין שחיטה כל שאין בה מצו שחיטה בשחיטתה. וכיון דאין העכו"ם מוזהרין על מצות שחיטה, הרי לגביי' עיקר השחיטה נחירה בעלמא היא, ואיך יהי' להם דין היתר מפרכסת שבשחיטה, כיון דלגביי' אין זו אלא נחירה, והרי לא מצאנו לנחירה שתתיר מפרכסת גם לישראל. ואף דלישראל שחיטה היא, הרי זה כאלו הי' במציאות פסול כזה בשחיטה, דלגבי ישראל אין זה פסול, ולגבי עכו"ם הוי פסול, דעל שחיטה כזו לא היינו יכולין לדון שיהא דין היתר מפרכסת שלה נאמר לעכו"ם, כמו שנאמר לישראל, אחרי דלישראל שחיטה היא ולעכו"ם אין זו שחיטה. ואף על גב דהבשר הנשחט משחיטה כזו מותר לישראל, לא שייך בזה מי איכא מידי להתירו לעכו"ם, אחרי דלדברינו אין אנו דנין מי איכא מידי אלא על עיקר דין היתר השחיטה למפרכסת שיהא נאמר גם לעכו"ם, ולא על הבשר שניתר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, ואם כן זהו רק כל היכא דאיכא עלה שם שחיטה גם לגבי עכו"ם, אבל אם לגבי עכו"ם שחיטה פסולה היא, הרי לא שייך בה לדידהו דין היתר השחיטה, כיון דלגביי' אין זו שחיטה כלל. והכי נמי בעיקר דין השחיטה, כיון דלגבי עכו"ם נחירה