נאות יעקב קל

מטעם מי איכא מידי כו' עיין בתבואות שור בס"ק ג' ובפרי מגדים שם בסימן כ"ז ועיין בתשובות הגאון רעק"א סימן קס"ד, וטעמא מאי. ולכאורה החילוק משום דבטרפה הועילה השחיטה גם לישראל להוציא מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה. וכן כתב בפרי מגדים. אבל אין זה טעם מספיק, דמה לנו ולתועלת השחיטה כיון דסוף סוף אסור מיהת לישראל משום טרפה, והחילוק דחוק. ונראה לי טעם מרווח בחילוקן. דהנה בהא דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, נראה לי שאין פירושו דדיינינן כן על כל פרט ופרט, שאותו דבר שמותר לישראל מותר מטעם דמי איכא מידי כו' גם לעכו"ם. אלא דאנו דנין כן על ההיתר בעיקרו, שכל דין שבא להתיר לישראל, אותו דין ההיתר נאמר גם לעכו"ם, משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ומטעם זה אמרינן שעיקר דין ההיתר כשם שנאמר לישראל נאמר גם לעכו"ם. ומי איכא מידי כו' הוא רק גלוי מילתא, שמגלה לן דההיתר נאמר לבני נח כשם שנאמר לישראל. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) בהא דקיימא לן דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא בשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופרכינן אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשני ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכתב רש"י בד"ה לזה ולזה נאמרה וזה לשונו, וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עלי' מדלא הדר תניא בסיני כי' שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עכו"ם נטלו מהם ולקמן פריך דלמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם. עד כאן לשונו הרי דמשום טעמא דישראל להתקדש יצאו ולא להקל, אמרינן דניטל מבני נח גם עיקר המצוה שהיתה נוהגת בהן לפני מתן תורה. והכי נמי בכל מקום שיש חומר ואיסור יותר במה שנאמר לבני נח לפני מתן תורה, מכפי פרטי איתי הדין שנוהג בישראל מסיני ואילך, ואמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, פירושו שמשום טעם זה דישראל להתקדש יצאו, ניטל מבני נח מסיני ואילך אותי החומר שהי' נוהג בהן לפני מתן תורה, וההיתר שנאמר לישראל נאמר גם להם כדי שלא יצא הדבר דישראל להקל יצאו, דאם אמרינן כן על המצוה כולה, שניטלה מבני נח משעת מתן תורה ואילך, כל שכן שיש לומר כן על פרט אחד ממנה. באופן דהך מילתא דמי איכא מידי כי' אין אנו דנין אותו על כל פרט ופרט המותר לישראל שזה הפרט מותר גם לעכו"ם, אלא דאנו דנין על הדין בעיקרו דההיתר שנאמר לישראל מסיני ואילך, נאמר גם לעכו"ם ונפקע מהן משעה זו החומר שהי' נוהג בהן מכבר. והרי פירוש זה מוכרח בהא דפריך הש"ס בסנהדרין שם על יפת תואר שתהא מותרת לבן נח מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור*) דהתם ודאי ליכא למימר דפרכת הש"ס הוי על אותה שנכבשה על ידי ישראל, שהיא עצמה תהא מותרת גם לבן נח, מטעם דמי איכא מידי כו', דהא גם בישראל גופי', אינה מיתרת אלא להכובש עצמו, כדממעטינן בקדושין (דף כ"ב) מקרא דולקחת לך שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו. ועיין שם בתוס' דמאי איריא שתים אפילו אחת לאביו נמי הוי איסור, דהא לך דרשינן, שאינה מותרת אלא להכובש עצמו. ועל כרחך דפרכת הש"ס הוי על עיקר דין ההיתר של יפת תואר הנאמר לישראל, שיהא נוהג דין היתר זה גם לבן נח, ובאופן שיכבוש הוא בעצמו. והרי זה מוכרח כמו שכתבנו. אולם לאו דוקא הכא אלא הוא הדין בכל מקום דאמרינן להך טעמא, פירושו על עיקר הדין, דפירוש אחר אין לדבר זולת סברת רש"י דלהתקדש יצאו ולא להקל, וזה שייך על עיקר ההיתר. ומעתה כשאנו אומרין דמפרכסת מותרת לבן נח, משים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אין אנו דנין כן על זה הבשר שהותר לישראל על ידי שחיטה שיהא מותר גם לבן נח, אלא דעיקר הדין שנתחדש לישראל מסיני ואילך ששחיטה מתרת מפרכסת, אותו ההיתר נאמר גם לבני נח, שתהא השחיטה מתרת להן המפרכסת, ואף דלפני מתן תורה היתה המפרכסת אסורה להן, ולא הי' מהני לה שחיטה, משעת מתן תורה ואילך שנתחדש ההיתר לישראל, נפקע מהן איסור זה ונשתוה דינן לדין ישראל בפרט זה. ואף על גב דאזהרת השחיטה ואיסורה לא נאמר לבני נח, ההיתר של מפרכסת נאמר גם להם, משום דלהחמיר יצאו ולא להקל. ולפי זה מה שכתבו התוס' בטמאים, דמשים דאסור לישראל באיסור אחר, לא שייך בהי מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אין לנו ללמוד מדבריהם, אלא אם האיסור שיש לישראל משם אחר הוי תמיד בעיקר דין ההיתר, דההיתר כולו יש לו תמיד איסור אחר בצדו שאסור מחמתו לישראל. באופן דאין לנו התחלת מקום כלל לדון בי דין דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וללמוד ממני שעיקר דין ההיתר נאמר גם לעכו"ם, כיון שהוא אסור תמיד לישראל משים איסור אחר, ולא משכחת לגבי' כלל לדין דמי איכא מידי כו'. אבל באופן דההיתר דלישראל היי היתר גמור, וכבר יש לך ללמוד מדין דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שאותו ההיתר נאמר גם לבני נח, אלא דלפעמים אסור לישראל משם אחר. יש לומר שמותר לעכו"ם גם בפרט זה שבו אסור לישראל משם אחר, אף שבו בעצמי אין לדון מי איכא מידי כו'. דכיון דכבר למדנו שדין היתר זה נאמר גם לבני נח, שוב יש להתיר מטעם זה גם לומר דבטמאה איכא רביתא טפי, שאינה שחיטה כלל, מה שאין כן טרפה דמהני לה שחיטתה להיציאה מידי נבלה. דהכא הרי העיקר הוא היתר האכילה כמבואר שם בפרש"י בד"ה מטמא הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל השתא נמי מהני לה הך מחשבת עכו"ם לצורך ישראל לשוויי' אוכל. הרי דהעיקר בזה היתר האכילה וכיון דטרפה אסורה באכילה, איכא רבותא בטומאת אוכלין שלה כמו בטומאת אוכלין דטמאה ותו דאי הוי גם רבותא טפי בטמאה מבטרפה, מטעם הנ"ל דטמאה אין שחיטתה שחיטה כלל גם להוציא מידי נבלה, הרי רבותא זו איכא למשמע מעכו"ם בטהורה שאינה שחיטה כלל, ואפילו הכי מהני לטמא טומאת אוכלין משום שיש היתר אכילה בדוגמתה. ואם כן לינקוט רבותא גם בישראל בטרפה דאפילו הכי דמהניא לה שחיטה להוציא מידי נבלה, מפרכסת שלה אסורה לבני נח. ומוכח דגם טרפה מפרכסת מותרת לבן נח. ומה שדייקו מלשון הרשב"א, מדוייק מלשון הברייתא. *) במהרש"א הקשה על קושיא זו של הש"ס דמוכח מינה דגם במה שישראל אסור בישראל חברו ומותר בשל עכו"ם, שייך בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כי היכי דלישרי בשביל זה העכו"ם בחברו עכו"ם, אם כן תקשה מגזל, למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, דיהא מותר גם העכו"ם לגזול מחברו עכו"ם, כשם שמותר גזל עכו"ם לישראל. ולדידי נראה פשוט דלא קשה, דטעמא דגזל עכו"ם מותר, הרי הוא משום דעמד והתיר ממינן, והוי ממון של עכו"ם [בימים הקדמונים כשהיו עובדי אלילים] הפקר לגבי ישראל, אם כן לא שייך על זה מי איכא מידי כו', דקושטא דמילתא דדבר של הפקר מותר גם לעכו"ם, ימה דלישראל הוי זה הפקר ולגבי עכו"ם אין זה הפקר, על זה לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דלא שמענו זה אלא בדבר איסור והיתר.