נאות יעקב קכט

כשימתין עד שיבריא העור. זה אינו דהשתא כשנבדקו הסימנים כבר פעם אחת, הרי אית להו חזקת הגוף של שעת בדיקתן, שהיו שלמים בלי נקב, וברובא וחזקה הרי גם לר' מאיר לא חיישינן למיעוטא כמו שכתבו התוס' בחולין (דף פ"ו). ואי דתימא דנגד חזקת הגוף אית לן חזקת אינה זבוחה, לרוב הראשונים דנקובת הוושט הוי נבלה, ושוב לית לן אלא רובא גרידא, הרי כתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות אפילו במקום תרתי לריעותא. ואין לומר דדברי התוס' דכתובות הנ"ל על כרחין לאו דברי הכל הם. דהתוס' בחולין (דף י"א) הקשו מהא דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ודלמא טעמא משום דפרה בת שתי שנים היא ואוקמינן לה אחזקה שאינה טרפה למאן דאמר טרפה אינה חי' ותירצו ומיהו כאן יש לומר דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו. והרי החזקה שאינה טרפה הוי חזקת הגוף שלא היתה בה ריעותא, ולדברי התוס' דכתובות דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות מה תירצו מחזקת טמא. ומוכרח דאין דעתם כדעת התוס' דכתובות, והכי נמי יש לומר בדעת התוס' דחולין (דף כ"ח). וא"ש דנגד חזקת הגוף איכא חזקת אינה זבוחה. אבל זה אינו, דמה שכתבו התוס' דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות, לא הוי זה אלא כששתי החזקות הם בגוף אחד, כמו התם חזקת פנוי' וחזקת הגוף שלא היו בה מומין, דהיו שניהם בגוף אחד ועדיפא חזקת הגוף של אשה זו מחזקת פנוי' שלה, אבל בנוגע לגוף אחר כמו התם בחזקת הגוף של הבהמה שלא הי' בה חסרון וחזקת הטמא של האדם, בזה לא אמרינן דחזקת הגוף של הבהמה עדיפא מחזקת הטמא. תדע דהרי התוס' בכתובות כתבו דחזקת הגוף עדיפא מחזקת פנוי' גם במקום תרתי לריעותא, והרי במקוה חזינן מפורש דחזקת טמא עדיפא מחזקת שלם דמקוה משים דהוי תרתי לריעותא ואף על גב דחזקת שלם דמקוה הוי חזקת הגוף. ועל כרחך משום דהתם הוי גוף אחר כמו שכתבנו בסימן הקודם. ומהאי טעמא אין שום סתירה מדבריהם גבי פרה. ועוד דמטעם אחר אין לומר דאיכא הכא חזקת אינה זבוחה נגד חזקת הגיף, דכבר הבאנו בסימן הקודם מה שכתבו גדולי האחרונים, דמחמת חזקת אינה זבוחה אין להסתייע ולומר דנעשה בה נקב בוושט, דזה סותר לעיקר דין החזקה, דכל ענינו הוא שישאר הדבר כמו שהי' מקודם בלי שים שינוי, ואיך נשתמש בטעם החזקה לומר שנתחדש בה נקב בוושט, והרי זה ההיפוך מעיקר סברת החזקה. ומה שכתבו הראשונים דחזקת אינה זבוחה מסייע להמיעוט דנקובת הוושט, היינו דמחמת החזקה חיישינן שמא נולדה בוושט נקוב. ואם כן בנידון דידן שכבר בדקנו את הוושט ונמצא שלם, וכשנבוא לחוש לאחר שיבריא העור, הוא רק שמא ניקב מחדש, הרי אין לנו בזה שום סיוע מחזקת אינה זבוחה לומר שנתחדש בה נקב וכנ"ל. ואם כן תשאר כאן חזקת הגוף בשלמותה ויהי' לנו רובא וחזקה, וקשה לתירוצם. וצע"ג. סימן כב יישוב דברי הלבוש באיסור מפרכסת לכן נח קודם שתצא נפשה. כתב הלבוש בסימן כ"ז הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מותר לחתוך ממנה אחר שנשחטה בעודה מפרכסת ומדיחו יפה יפה ומולחו יפה וחוזר ומדיחו ואוכלו אחר שמתה אבל בעוד חיותה בה אסור לאוכלה שנאמר לא תאכלו על הדם כלומר בעוד דמו שהוא חיותי' בו ולאחר שמתה מותר להאכילו אפילו לגוי ולא אמרינן כיון שנחתך קודם שתצא נפשה הוי לגוי כאבר מן החי דלדידי' לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה ובן נח מצוה על אבר מן החי וקם לי' הישראל הנותנו לו בלפני עור לא תתן מכשול זה לא אמרינן דלא מצינו מידי דלישראל שרי ולגוי אסור. עד כאן לשונו. א) מבואר מדבריו דקודם שמתה אסור להאכילה גם לבן נח, שהרי כתב ואחר שמתה מותר להאכילו אפילו לגוי. ואף על גב דאיסור אבר מן החי הותר גם לכן נח בשחיטה, מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ועל איסור דלא תאכלו על הדם הרי לא הוזהרו בני נח. צריכין אנו לפרושי כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) באבר מן החי של טמאים דבני נח מוזהרין עליו, ולא אמרינן בהו מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, משום דלישראל בלאו הכי אסורין באיסור טמאין. והכא נמי כל זמן שמפרכסת דאסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם, אין להתיר לעכו"ם איסור אבר מן החי מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דאסור לישראל באיסור אחר. ולא מהני טעמא דמי איכא מידי אלא לענין זה דהאבר שנחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר לעכו"ם לאחר שתמות, ואין בו משום אבר מן החי ככל אבר הנחתך מחיים שאסור גם לאחר מיתה, אבל כל זמן שהיא חי' ואסורה לישראל מלא תאכלו על הדם, אסורה גם לעכו"ם משום אבר מן החי. וכן מורה לשון הטור בסימן כ"ז שכתב חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאוכלה בעודנה חי', אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה ולהאכילה לנכרי, הרי שדקדק דדוקא לאחר שמתה מותר להאכילה לנכרי, וזהו כדברי הלבוש הנ"ל. והתבואות שור בסימן כ"ז ס"ק ד' הקשה על הלבוש דמאי שנא מטרפה שמותרת מפרכסת שלה לבן נח, מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר כהמתבאר מדברי הרשב"א בתורת הבית, אף על גב דאסורה לישראל משום איסור טרפה, ומאי שנא איסור דלא תאכלו על הדם מאיסור טרפה. ומשום קושיא זו דחה על דברי הלבוש בשתי ידים, ודברי הטור פירש לכונה אחרת יעויין שם. ב) ונראה לי בתירוץ קושיתו. ומתחלה נבין למה באמת מותרת מפרכסת דטרפה לבני נח, אחרי דאסורה לישראל משום איסור טרפה. ומהו החילוק שבין אבר מן החי דטמאים, שכתבו התוס' דכיון דאסורין לישראל באיסור אחר, אין לדון על אבר מן החי שלהן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, למפרכסת דטרפה שהוכיחו האחרונים מדברי הרשב"א בתורת הבית דמותרת לבן נח *) ואני תמה למה הוציאו האחרונים לדין זה דטרפה מפרכסת מותרת לבן נח מדקדוק לשונו של הרשב"א, שכתב טהורה שנשחטה כראוי מותרת מפרכסת שלה לעכו"ם, ומדכתב טהורה ולא כתב כשרה למדו מזה דגם הטרפה שנשחטה כראוי מותרת מפרכסת שלה לבני נח. ולמה להו לדקדוק לשון הרשב"א, והרי אותו הדיוק עצמו יש לדייק בלשון הברייתא דבחולין (דף קכ"א), דאמרינן שם דישראל בטמאה מפרכסת שלה אסורה לבני נח, ולמה נקט טמאה, עדיפא הוי לי' למנקט רבותא דאפילו טהורה כל שאינה כשרה אסורה מפרכסת שלה לבן נח. ואין לומר דנקט טמאה משום הרבותא דמטמא טומאת אוכלין, דמהני לה שם שחיטה לאשוויי' אוכלא לענין טומאה אף על גב דאסירה באכילה, משום דמהני שם שחיטה בעלמא. דהרי אותה הרבותא איכא למשמע מטרפה דגם היא אסורה באכילה ומטמאה טומאת אוכלין משום שם שחיטה. ודוחק