נאות יעקב יב

שנראה מדבריו דלהכעיס אינו אלא מומר, ואין שחיטתו פסולה אלא באוכל נבלות להכעיס ומשום טעמא דאינו חושש לזבוח, אבל לא בלהכעיס דאיסור אחר. וראיתי להרא"ש יוסף בדף ד' ע"ב, שהחליט כן בדעת הרא"ש, על פי דבריו אלה שבחולין, דמומר להכעיס אינו אלא כשאר מומר לדבר אחד. ולפלא שלא שם לב לדבריו שבמועד קטן המפורשים להיפוך. אלא העיקר כמו שכתב בפרי תואר ובבכור שור בחדושיו לעבודה זרה (בדף כ"ו) דתרי מיני להכעיס איכא, דהפוקר במצוה אחת ושביק התירא ואכל איסורא, גם זה מקרי להכעיס משום שפקר באיסור, ובלהכעיס כזה דעת הרא"ש דהוי מומר, ושחיטתו פסולה רק בלהכעיס לאיסור נבלה, משום שאינו חושש לזבוח. אבל יש עוד סוג להכעיס שמכיון למרוד ברבוני, ועל להכעיס כזה נתכוון הרא"ש בדבריו שבמועד קטן דהוי מין. ואם כן בקבלת ההתראה אם נאמר דלהכעיס קעביד, הרי הוא מסוג להכעיס המכוון למרוד, כמו שהסביר שם הרא"ש, כיון שאומרים על מנת כן, דאי לא עבדין אלא לתיאבון למה להו למימר על מנת כן אני עושה). ולפי זה אם נפרש בכוונת הרא"ש דבקבלת התראה הוי מומר גמור להכעיס, ולשיטתו דמומר להכעיס הוי מין שדינו כעובד עבודה זרה, מה מיבעיא לי' להש"ס כשהתרו בי' על שבועת הפקדון אי מייתי קרבן אי לקי אי הא והא עבדינא בי', והרי מדאיבעיא לי' אי לקי, על כרחך שקבל עליו התראה, דגם למלקות בעינן קבלת התראה, כמבואר בסנהדרין (דף פ"א ע"ב), וכיון שדינו כעובד עבודה זרה, הרי אין מקבלין ממנו קרבן כדממעטינן מכם כו', ואיך משכחת לה לחייבו קרבן עם המלקות. ואין לומר דקרבן שבועת הפקדון שאני בזה משארי קרבנות, דכיון דמייתי קרבן על המזיד, ובכל מקום מומר לאותו דבר אין מקבלין קרבנו, דנתמעט לאותו דבר כמומר לעכו"ם ולחילול שבת, כמבואר במחלוקת דר' שמעון ורבנן בפרק קמא דחולין ובהוריות במומר לחלב אי מייתי קרבן על הדם. וכיון דגלי רחמנא בשבועת הפקדון דגם כשהוא מומר לאותו דבר מייתי קרבן, הכי נמי כשהוא גם מומר להכעיס מקבלין קרבנו. ואף על גב דמומר לאותו דבר לא הוי אלא אם כן הי' מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה כלשון הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' אבל הרי גם באופן זה גילתה לנו תורה דמייתי קרבן בשבועת הפקדון, דהרי נשבע ד' וה' פעמים על פקדון אחד ולבסוף הודה, חייב על כל שבועה כדאיתא במשנה. ומסתמא מרבינן לה מקרא דעל אחת, כמו בשבועת העדות דמרבינן מקרא דלאחת לחייב על כל אחת ואחת. ובזה דכבר עבר ושנה ושילש, הרי נעשה מומר רגיל לא תו דבר, ואפילו הכי מקבלין ממנו קרבן, הרי דגילתה רחמנא דגם מומר גמור לאותו דבר, מקבלין ממנו קרבן בשבועת הפקדון, ומשום הכי לא איכפת לן אי הוי גם מומר להכעיס. ודוחק לומר דהא דחייב קרבן על כל שבועה בנשבע ד' וה' פעמים, איירי בעשה תשובה בין כל שבועה, ובכי האי גוונא אין עוד דינו כרגיל ומוחזק לאותו דבר חדא דאם אחר תשובתו חזר וחטא מנלן דבזה לא נעשה מוחזק לאותו דבר. ותו דאי כשעשה תשובה מאי בעי פקדונו גבי', והרי הי' מחזיר את גזלתו. ופשוט נראה דהתשובה על איסור השבועה והחזרת הגזילה דבר אחד הוא. ועל כרחך דגילתה תורה בקרבן שבועת הפקדון דגם מומר רגיל לאותו דבר מייתי קרבן, ואם כן הוא הדין כשהוא גם מומר להכעיס דמחד קרא נתמעטו. כן הי' אפשר לומר. אבל אין בזה מן היישוב. חדא דמקרא דעל אחת דמרבינן בשבועת הפקדון לחייב על כל אחת ואחת, לא מוכח עדיין דגם בשנעשה מומר רגיל לאותו דבר מקבלין קרבנו, דקרא הרי איכא לאוקומי בנשבע שתי פעמים, דאכתי אינו מומר גם לאותו דבר, ולהכי חייב על כל אחת. ועוד דודאי דבכגון דא יש לנו לומר מאי דגלי רחמנא גלי ומאי דלא גלי לא גלי. דאם לא כן אטו נימא דגם מומר לחלל שבתות ולעבודה זרה מקבלין ממנו קרבן בשבועת הפקדון ואין קרבן זה בכלל המיעוט דמכם להוציא את המומר, (וכמו כן בכל הני דמייתי קרבן על הזדון כשוגג השנויין בכריחות), משום הך טעמא דגלי בה רחמנא דמומר לאותן דבר מקבלין קרבנו. אלא ודאי דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. הכי נמי במומר להכעיס, לית לן למימר דמקבלין קרבנו משום הך טעמא. ואם כן תקום קושיתנו להרא"ש דאיך מייתי קרבן בשבועת הפקדון בשעה שלוקה, והוא מומר להכעיס על ידי שקבל התראה. ויהי' מוכרח כמו שכתבנו דאין כוונת הרא"ש במועד קטן, שיהי' מומר גמור לכל דבר, אלא דרק לענין אבלות כתב כן. ומשום הכי מקבלין קרבנו. ולכאורה אפשר לדחות ראי' זו. דבמשנה דמכות אמרינן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך. והרמב"ם פרק י"ב מהלכות עדות ובפרק ב' מהלכות טוען ונטען כתב, דכשלקה חוזר לכשרותו לעדות ולשבועה שנפסל להם מן העברה, והוא מדרשת הספרי פרשה תצא על פסוק זה. ופשוט נראה דכמו שחוזר לכשרותו לעדות ולשבועה הוא הדין דמקבלין קרבנו. ומשום הכי ניחא הא דאיבעיא לן אי הא והא עבדינא בי', אף על גב דהוי מומר להכעיס מקבלת ההתראה. דיש לומר דמלקינן לי' ברישא, וכבר חזר לכשרותו, והדר מייתי קרבן וכי תימא התינח אי הא והא עבדינן בי', ומשום הכי כיון דמלקינן לי' תו מקבלין קרבנו שכבר הוא אחיך. אבל לצד האיבעיא דחייב קרבן ולא מלקות, (וכמו שפרש"י דהאיבעיא הוי אי חייב קרבן או מלקות או שניהן) הרי תקשה דאיך מייתי קרבן אחרי קבלת ההתראה כשלא לקה, והוא עדיין מומר להכעיס, דמדאיבעיא לן לחיובי בי' מלקות על כרחך דכל האיבעיא מיתוקמא בגוונא דהתרו בו וקבל התראה. הא לא קשה, דכיון דאין בו דין מלקות, הרי אין בקבלת התראתו כלים כדי שיהא מומר להכעיס על ידה, דמאי התראה היא זו כשאינה מביאה לידי חיוב, ואינה אלא פטומי מילי. אלא אי קשה הא קשה, דבהא דאין מקבלין קרבן מן המומר כתבו התוס' בחולין דף ה' דכל שהי' מומר בשעת חטאו, אין מקבלין ממנו קרבן גם כשעשה תשובה. ועיין במשנה למלך פרק שלישי מהלכות שגגות שביאר דלאו דוקא לר' שמעון כתבו כן, אלא הוא הדין לרבנן, יעו"ש. ואם כן הכא נמי מה יועיל לנו מה שלקה וחזר לכשרותו כיון דבשעת חטאו הי' מומר להכעיס שאין מקבלין ממנו קרבן. ועוד דעיקר הדרשה דכיון שלקה הרי הוא כאחיך וחזר לכשרותו, אינה מובנת כלל להרא"ש, אם נאמר בכוונתו דבקבלת ההתראה הוי מומר גמור להכעיס. דדרשה זו הרי אין לה מקום אלא בפסול הבא מחמת עברה זו שהמלקות באה עליה, דכיון שקבל את העונש שקצבה לו תורה כדי רשעתו, ונתכפרה לו זו העברה, עבר ממנו גם הפסול הבא מחמתה, וחוזר לכשרותו. אבל מה דהוי דינו כמין על ידי קבלת ההתראה, דאין זה כלל מחמת עברה זו שעשה, אלא שקבלת ההתראה גילתה לנו שהמותרה הזה דעתו דעת מין. ואם כן איך נאמר דמשום שלקה על עברה זו יתכשר גם מדעתו הנפסדת, והרי זה כמו שנאמר על מי שלקה על עברה זו, שיעבור ממנו פסולו שמחמת עברה אחרת, שלא לקה עלי' כלל. והכי נמי המינות שמחמתה אין מקבלין קרבנו, הרי אין לה שייכות כלל לעברה זו שהמלקות באה עלי' כדי שנאמר שמחמת המלקות ישוב לכשרותו. עד שמשום קושיא זו עצמה יש לנו לומר, דאין כוונת הרא"ש דהוי מומר גמיר על ידי קבלת ההתראה, שהרי דין זה שחוזר לכשרותו דרשה מפורשת היא בספרי פרשה תצא על פסוק ונקלה אחיך, ואיך נפרנס את דרשת הספרי להרא"ש. ובדוחק גדול יש לומר, דהרא"ש