נאות יעקב קכח

מן הבכורה ומאן דסבירא לי' דבר שעושה אותו נבלה, לא סגי לי' בחיות אבר שעושה אותה טרפה. ואם כן להראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, הרי אין החיות תלוי בוושט יותר מבשאר אברים שנטרפת בהן, דהא דלאחר שחיטה הוי נבלה הוא משום דאיתרע מקום שחיטה דידהו כלשון רש"י בחולין (דף ל"ב) ובוושט נקוב לא מהני שחיטה, באופן דהא דהוי נבלה לאחר שחיטה, הוי דין בדיני שחיטה כמו דין דשהה ודרס, ולא מצד שהחיות נחסרה בנקובת הוושט יותר מבשאר טרפות. ואם כן למאן דאמר דדבר שעושה אותה טרפה אינו פוטרה מן הבכורה, במה עדיף נקובת הוושט יותר משאר טרפות, שכתב רש"י דהואיל וחיותי' בידי' דעכו"ם חשיב כמאן דהוי כולי' לעכו"ם, כיון דמחיים אינו אלא טרפה, הרי דהחיות שבו הוא כשיעור שאר דבר שעושה אותה טרפה, אלא דשחיטתו יש בה פסול, כשאר פסולי שחיטה, שבאה ההלכה דאין שחיטה מועלת בהן, ואטו הפסול שבשחיטתה יגרום לפטור מן הבכורה. אשר על כן הי' נראה בפשיטות מדברי רש"י שדעתו דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, משום שהחיות תלוי בו יותר מבשארי אברים המטריפים, וכמו ניטל הירך וחלל שלה, אלא דהתם הוי כמתה גמורה גם לענין טומאה, והכא רק לאיסורא הויא נבלה מחיים, אבל על כל פנים החיות תלוי בו יותר מבשארי אברים, ומשום הכי מה שיש לו חלק לעכו"ם בוושט ובגרגרת מהני לפטור מן הבכורה, אף דבדבר שעושה אותה טרפה, אינה פטורה מן הבכורה [עיין בהשמטות]. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דבגמ' אמרינן שם במאי קמפלגי בטרפה חי', דרב חסדא סבירא לי' טרפה חי' ומשום הכי בעי דוקא דבר שעושה אותה נבלה. וכיון שכן אתי שפיר מה דביש לו חלק בוושט פוטר גם רב חסדא מן הבכורה אף אי לא הוי נבלה מחיים. דהפנים מאירות כתב דגם למאן דאמר דטרפה חי' מודה הוא בנקובת הוושט דאינה חי', ואם כן יש לומר דזהו טעמו של רב חסדא דבעי דוקא שיהא לו חלק בוושט ובגרגרת, משום דבהני גם לדידי' אינה חי', כמו לרבא בשארי טרפות, ולא מוכח מידי דהוי נבלה מחיים. אכן גם דברי הפנים מאירות קשה להבינם להנך ראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה ככל שארי טרפות, אלא שאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה. דכיון דהא דאין שחיטה מועלת לה, הוא רק משום שהוא דין בדיני שחיטה שאין שחיטה מועלת בוושט נקוב, למה נאמר בטרפה זו דאינה חי', אחרי דמצד חסרון חיותה, אין חסרון בטרפות זו יותר מבשארי טרפות, והא דהוי נבלה לאחר שחיטה שהוא דין מדיני שחיטה, הרי אין זה ענין לחיותה. אם לא שנאמר דדברי הפנים מאירות מכוונים לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, דלדידי' ודאי נראה דעצם טרפות זו גריעא משארי טרפות. ואם כן בכל אופן יהי' מוכרח דדעת רש"י כהרמב"ם. ומצאתי בבית הלוי חלק שני סימן כ"ב בסופו, שכתב גם כן דדברי הפנים מאירות אין להם מקום אלא לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים. הרי שגם דעתו דעת תורה דלדעת הראשונים דנקובת הוושט אין שחיטה מועלת לו, אין זה מצד חסרון החיות שבטרפות זו יותר משארי טרפות. ולפי זה ממה נפשך תקום ראייתי דדעת רש"י כהרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים. אולם גם אם לא נקבל ראיותי, ונאמר דגם הא דאין שחיטה מועלת לנקובת הוושט, הוא גם כן מצד פסיקות החיות שבטרפות זו יותר מבשארי אברים, ואחר שנפסק החיות בשיעור כזה אין השחיטה מועלת עוד, ולכן כשיש לעכו"ם חלק בהן חשיבא שותפתו לפטור מן הבכורה, ואין ראי' דהוי נבלה מחיים. אבל הא מיהת מפורש מדברי רש"י דלאחר שחיטה הוי נקובת הוושט נבלה. וקשה מדבריו שהביאו התוס' בקדושין (דף נ"ז) דנקובת הוושט אינו אלא טרפה, שהרי כתבו שם לפרש שחטה ונמצאת טרפה כגון שניקב הוושט, הרי דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. ומצאתי בספר שי למורה שהעיר על דברי רש"י אלו בבכורות מדבריו שבתוס' בקדושין. [כשאני לעצמי לא אראה שום הוכחה מלישנא דנמצאת טרפה המוזכר בקדושין, שיהא משמעותו לדין טרפה ולהוציא מדין נבלה, כמו שדקדקו האחרונים. דאי משום דבחולין (דף ל"ב) דייק הש"ס מלישנא דאלו טרפות ומקשה מינה לפסיקת הגרגרת דהוי נבלה, הרי באמת משני שם רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות, הרי דלישנא דטרפות בלשון המשנה יש לו גם הוראה דסתם איסור, ולאו דוקא את האסור בדין טרפה, והכא שדבריו מכוונים לפרש לשון המשנה, מאי דיוק הוא זה מלשון טרפה, להוציא מדין נבלה. תדע שהרי בדברי רש"י שלפנינו כתוב דאיירי כשבדק בסימנים ונמצאת שנטרפה בשחיטתו והרי בזה ודאי דהוי נבלה, ואפילו הכי נקטה לה המשנה בלשון טרפה. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א בקדושין שכתב לדחות מה שפרש"י שנמצאת טרפה בבדיקת הסימנים, דאם כן הויא נבלה ואנן תנן ונמצאת טרפה. אבל רש"י עצמו הרי מפורש נראה דלא דייק בהכי ואין ראי' מדבריו שהביאו התוס' דבדוקא נקיט טרפה]. ולי נראה ליישב שלא יהיו דבריו כסותרים. דזה כבר העירותי בהא דקיימא לן דבניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד מה ששחט טרפה, כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ח'). דבזה מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ואינה אלא טרפה גם לאחר שחיטה. ודקדקתי כן מלשון התוס' גופי' שכתבו משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טרפה, ולא כתבו דהוי נבלה, דהראשונים דייקו תמיד לפרש דבריהם בכגון זה. וכעת מצאתי בספר שערי שמחה שכתב כן מלשון השו"ע בסימן כ"ו סעיף א' ניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר טרפה, יעו"ש. ולפי זה ניחא בפשיטות לישנא דנמצאת טרפה גם על נקובת הוושט, וכגון שניקב בשעת שחיטה כנגד מה ששחט, ואין מזה שום סתירה לדבריו שבבכורות. סימן כא צריך עיון בדברי התוס' דחולין (דף כ"ח) ושייך לסימן הקודם. בתוס' חולין (דף כ"ח ע"ב) והר"ר אלחנן הקשה אי וושט יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי פריך ור' מאיר היכי אכיל בשרא דלמא במקום נקב שחט ונימא דהוי אכיל על ידי בדיקה. ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ. אי נמי הכי פירושו וכי תימא דלא הוי אכיל בלי בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה. עכ"ל. וקשה לי לתירוצם השני דמשום מום דקריעת העור אי אפשר לבדוק. דהרי ודאי אפילו לדבריהם אין זה אלא מום עובר, דהעור הדר בריא כמו שכתב רש"י בזבחים (דף ע"ד ע"ב) בהא דמוקי דבי ר' ינאי למתניתין דטרפה שנתערבה דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. ופירש"י ומום נמי לא הוי דהדר בריא. ואין מקום למחלוקת בזה. ואם כן אכתי אפשר למבדקי' לוושט מבחוץ ולהמתין בהקרבתו עד שיבריא העור ויעבור המום. מאי אמרת דילמא בתוך כך ניקבו הסימנים, ויצטרך בדיקה שוב שנית, וכן לעולם