נאות יעקב קכז

מה הצד ולא היכא דאתי חדא מחדא. ולהנ"ל אתי שפיר כיון דעל הבשר שפירש מנקובת הוושט איכא טומאת אוכלין שאינה בשאר אוכלין דעלמא דכולן לא סגי להו בלי הכשר מים והכשר שרץ, וכזית בשר זה שפירש מנקובת הוושט מטמא מעצמו ואין צריך שום הכשר, שייך גם על זה פרכת הש"ס שכן מטמא. ואף על גב דטומאה זו אינה טומאת נבלות אלא טומאת אוכלין, הרי הא גופא דמטמא טומאת אוכלין הוא רק משום שסופו לטמא טומאת נבלה, נמצא דגם טומאתו זאת הוא משום לתא דנבלה ופריך שפיר שכן מטמא. אולם יש לומר, דגם לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, לא לקי עלה משום נבלה, דלפי מה שהסכימו האחרונים דאפילו להרמב"ם לא פקע איסור אבר מן החי מנקובת הוושט, הרי כל זמן שהיא חי' לא חייל איסור נבלה על איסור אבר מן החי. ורק איסור נבלה הוא דאיכא, לפי המבואר דהא דאין איסור חל על איסור הוא רק לעונש ולא לאיסור. ולכן אתי שפיר הסוגיא דזבחים, דכי פרכינן למה לן לאו בחלב ליגמר מנבלה, על כרחך הוא מנבלה דאית בה מלקות, כי היכי דלהוי מלקות גם בחלב, ונבלה כזו שיש בה מלקות לא משכחת לה שאין בה טומאה, דנקובת הוושט מחיים אין בה מלקות דנבלה גם להרמב"ם, ופריך שפיר מה לנבלה שכן מטמא. ואולם אכתי קשה מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם דשחיטת נכרי אינה מטמאה אלא מדרבנן, ולענין איסור נבלה הוי בלאו גמור כמו שביאר הפרי חדש ביו"ד סימן ב', אם כן יש לנו גם נבלה גמורה למלקות שאין בה טומאה, ומאי פריך מה לנבלה שכן מטמא. ובדברינו הנאמרים למעלה צריך עיון קצת הא דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) בכזית מנבלת העוף היכא דנקיט לי' בידי' דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, ודנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה ומטמא לר' מאיר. והוא סתמא דגמ' בלי חולק. והרי מפרכסת דהוי דינה כסופה לטמא טומאה חמירה, כמו שפסק הרמב"ם דאינה צריכה הכשר, ומשום דחסרון המיתה לטומאתה לא הוי כמחוסר מעשה משום דממילא אתיא וכמו שכתבנו לעיל. ואפילו הכי משני חזקי' דהואיל ויכול לעשות מעשה לגוררה לפחות מכזית ולהצילה מטומאתה אינה חשובה עוד כסופה לטמא טומאה חמורה. אלא דהרמב"ם לא פסק כוותי', משום דגם פחות מכזית נבלה איתי' בתורת טומאה חמורה וכהסוגיא דכריתות. אבל בעיקר הסברא דביכול להצילה מטומאתה, אין זה סופו לטמא טומאה חמורה לא מצינו עליו חולק. אם כן מה לנו הכא דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, מי עדיף מחוסר קריבה, מהיכא דאינו מחוסר מעשה כלל לטומאתה, דאתיא ממילא, אלא דהוא יכול לעשות מעשה להצילה מטומאתה. והכא נמי מה שיכול שלא להכניסה לבית הבליעה, הרי לא גרע מהיכא דביכולתו לעשות מעשה שלא תבוא לידי טומאה. ואולי בנבלת העוף שאני, דהכא הטומאה החמורה כבר אית בה, אלא דאין בה שיעור לטמא טומאת אוכלין, ומשום דסופה לטמא בפועל, בעינן לאחותי לה תורת טומאת אוכלין אף בפחות מכשיעור, ולזה מהני מה דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל במפרכסת דקודם שמתה אין בה עדיין טומאה חמורה, אלא דכיון דאתיא ממילא דנינן לה כסופה לטמא טומאה חמורה, ומשום הכי ביכול להצילה שלא תבוא כלל לידי טומאה חמורה אין עוד סופה לטמא טומאה חמורה, כיון דלעת עתה עדיין אין בה טומאה. אבל קשה דהרי חזינן לה לדהתם דעדיפא מדהכא. דבמפרכסת לדידן דסבירא לן כהסוגיא דכריתות, מהני לה הא דסופה לטמא טומאה חמורה ואין צריכה הכשר לכולי עלמא אפילו לרבנן דר' מאיר, ובכזית מנבלת העוף גם היכא דנקיט לה בפומי' לא מטמא לרבנן. הרי דחסרון השיעור שבנבלת העוף גרע טפי מחסרון הטומאה שבמפרכסת. ועדיין לא הבאתי את הדברים בכור הבחינה כראוי וצ"ע. יב) ובהאי ענינא קשה לי טובא בדינא דמפרכסת דתנך במשנה ותנינא בברייתא השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, והדברים נראין דכשתמות טמאה הבהמה כולה בטומאת נבלה. והרי למאן דסבירא לי' בבני מעיים דלאחר שנשחטו הסימנים הוו כמנחי בדיקולא, ודינן כדין כל דבר הפורש מן החי, ואסור משום אבר מן החי לבני נח, אי לאו משום מי איכא מידי כו'. ובנשחטו שני הסימנים כולי עלמא סבירי להו דכל האברים התלויים בהן הוו כמנחי בדיקולא כמבואר בדברי הרשב"א בתורת הבית, אם כן איך יטמאו הכא משום נבלה הבני מעיים והריאה וכל האברים הפנימים דהוו כמנחי בדיקולא משחיטת הסימנים, וכיון דמפרכסת כחי', הרי דינם כבשר הפורש מן החי דאין בו שים טומאה, דאנן הרי פסקינן דגם מה שאין לו חליפין, כל שאין בו עצם דינו כבשר הפורש מן החי שאינו מטמא, כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק שני מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה ד' בלשון וטחול. והרי כל אלו האברים הפנימים אין בהם עצם, ואם כן הוי דינם כדין בשר הפורש מן החי שאין בו טומאה של כלום. ודוחק לומר דסתמא דמתניתין וברייתא אתו דלא כהלכתא וכר' יוסי הגלילי, דכל שאין לו חליפין אף שאין בו עצם מטמא כאבר הפורש מן החי שטומאתו טומאת נבלה. ותו דהרמב"ם הרי פסק מפורש בפרק שני מהלכות אבות הטומאות כר' עקיבא דדוקא בעינן אבר שיש בו עצם, ושם בהלכה א' בדינא דמפרכסת כתב סתמא וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה ועדיין היא מפרכסת וכו' אין לה טומאה כלל עד שתמות, ואם כן הי' לו לבאר דגם כשתמות אין האברים הפנימיים התלויים בהסימנים מטמאין משום נבלה. והרי הרמב"ם פסק גם להך טעמא דכמנחא בדיקולא דמיא, דבפרק ט' מהלכות מלכים פסק כרב אחא בר יעקב דאין מזמנים עכו"ם על בני מעיים משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ואפילו אם נאמר כמו שכתב המשכנות יעקב דהא דכמנחא בדיקולא דמיא אין דינו כמו שפירש לגמרי מחיים, אלא דהוו כבשר ואברים המדולדלין, אפילו הכי לא מצי חיילא עליי' טומאת נבלות כשתמות, דהרי לדינא מיתה עושה ניפול, ואם כן כשמתה אחר כך הוו כמו שפירשו לגמרי מחיים. ואולי יהי' מכאן טעם לשבח לדעת הרי"ף דלא פסק להך מילתא דכמנחא בדיקולא דמיא. אולם מה נעשה לכל הני אמוראי דסבירי להו הכי, ולדידהו הרי תקשה מתניתין וברייתא וצע"ג. יג) והנה בנקובת הוושט אי הוי נבלה מחיים, כנראה מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, הרמב"ם הוא יחיד בזה. דלכל אינך ראשונים גם להני דהוי נבלה, הוא רק לענין זה שאין שחיטה מועלת לה, אבל מחיים אינה אלא טרפה. ונראה לי להעיר דגם דעת רש"י כהרמב"ם דהוי נבלה מחיים. דבבכורות (דף ג' ע"א) אמרינן וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה. איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה. ורבא אמר דבר שעושה אותו טרפה. ופירש"י בדרב חסדא וז"ל כגון שיש חלק לעכו"ם בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותו בידי' דעכו"ם חשיב כמאן דהוי כולי' לעכו"ם. והנה דברי רש"י ברור מללו דנקובת הוושט הוי נבלה, וכמו שנראה גם מדבריו בחולין (דף ל"ב) ולא כמו שכתבו האחרונים דדברי רש"י שם לרבא דוקא, דלתירוצו שם מוכרח דהוי נבלה. דהרי הכא כתב רש"י כן בדרב חסדא. אולם עוד יותר מוכח מדברי רש"י אלו, שדעתו דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי גם נבלה מחיים כשיטת הרמב"ם. דהרי הכא בפטור בכורה אי בעינן שיהא ביד עכו"ם דבר שעושה אותו נבלה או דבר שעושה אותו טרפה, הרי מחלוקתן היא במהות החיות שתהא ביד העכו"ם כדי שתהא שותפתו פוטרת