נאות יעקב קכו

שסופו לטמא טומאה חמורה דאין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. גם לאחר שפירש. ואף על גב דלהרמב"ם דנקובת הוושט נבלה מחיים, ותורת טומאה אין בה לפי שהוא חי, אין גם על הבשר הפורש ממנה טומאת נבלה כמפורש בברייתא דחולין הנ"ל במפרכסת דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה, דבשר הפורש ממנה דינו כבשר הפורש מן החי, שאין עליו דין טומאה ולא אמרינן דהוי כבשר הפורש מן הנבלה, משום דבאמת ניקב הוושט ונפסק הגרגרת, נבלה גמורה היא גם מחיים, אלא משום דבעל חי אינו מטמא מונע זה בפני הטומאה, ואם כן זהו רק כשהבהמה כולה שלמה, אבל הבשר הפורש שנפסק חיותו הי' לו לטמא משום נבלה כמו בנידון דידן לענין טומאת אוכלין, ואפילו הכי אינו מטמא. ומוכח דכל שאין עליו דין טומאה לפי שהוא חי, אין מטמא גם הבשר הפורש ממנו אף על גב דאותו בשר אין עליו דין חי. שאני התם בטומאת נבלה שאין לה לחול אלא על בהמה שלמה, דלא הוי נבלה אלא הבהמה המתה, ואין באפשרי שתחול טומאת נבלה מתחלה על חתיכת בשר בעלמא, ומשום הכי כל דלא חלה עדיין טומאת נבלה על הבהמה כולה לפי שהיא חי', אין מקום שתחול טומאת נבלה לכתחלה על הבשר הפורש ממנה, דחתיכת בשר לא מתקריא נבלה. וזהו רק בטומאת נבלה, אבל בנידון דידן בטומאת אוכלין דטומאה זו חלה על כל מידי דחזיא לאכילה, יש מקום לומר דכל היכי דסופה לטמא טומאה חמורה, אף דמחיים אין בה טומאה, כדין כל בעל חי שאינו מטמא, אבל הבשר הפורש ממנה שאינו בעל חי יטמא טומאת אוכלין, כדין כל הבא מדבר שסופו לטמא טומאה חמורה, דמטמא טומאה קלה גם לאחר שפירש מאביו. ואע"ג דהכא תחול עליו הטומאה מתחלה לאחר שפירש, לא איכפת לן, כיון דטומאת אוכלין מצי חיילא גם על חתיכת בשר בעלמא. אלא דלכאורה הדבר נסתר מהא דאמרינן בחולין (דף ע"ג ע"ב) בבשר הפורש מן האבר דצריך הכשר. ואף על גב דהי' טמא טומאה חמורה אגב אביו, לא מהני זה שלא יהא צריך הכשר גם כשפירש, ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ואם כן הכי נמי בבשר זה אע"ג דקודם שפירש מן הבהמה הי' סופו לטמא טומאה חמורה, לא מהני זה עתה שיטמא טומאה קלה כשפירש, כיון דעתה אין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ועוד כל שכן הוא דהתם שכבר הי' על בשר זה דין טומאה חמורה עצמה, אפילו הכי אינו מטמא טומאה קלה כל שבטלה טומאתו הקודמת וגם אין סופו עוד לטמא טומאה חמורה, כל שכן הכא שלא היתה עליו טומאה מעולם, ורק שמקודם כשהבהמה שלמה הי' סופו לטמא טומאה חמורה, דודאי דאין לדון שתהא עליו טומאה קלה לאחר שפירש, ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ומי עדיפא מה שהי' עליו מקודם דין סופו לטמא טומאה חמורה, מאלו היתה עליו מקודם טומאה חמורה עצמה, דלא מהני גם כן עתה בשעה שאין סופו לטמא טומאה חמורה. אכן לא מסתייא דלא קשה לן מסוגיא זו, אלא דגם סיועי מסייע לן. דהתוס' כתבו שם בחולין ובפסחים (דף י"ח) דהא דהבשר הפורש מן האבר צריך הכשר ולא מהני לי' מה שהי' טמא מקודם טומאה חמורה, הוא משום דמקודם מעשה עץ שימש, דהבשר שעל האבר אין בו טומאה כלל מצד עצמו, כדין כל בשר מן החי, וכל טומאתו היא רק אגב אביו, אבל אם היתה עליו מקודם טומאה חמורה מחמת עצמו, מטמא טומאה קלה גם אחר כך כשבטלה טומאתו החמורה, וגם אין עוד סופו לטמא טומאה חמירה. והרי לפי מה דאמרינן במנחות (דף כ"ד) דשבע לה טומאה, הרי בשעה שהיתה עליו הטומאה החמורה לא היתה עליו דין טומאה קלה, אלא דלבתר דפסקה הטומאה החמורה חלה עליו מחדש טומאה קלה, מחמת זה שהי' עליו מקודם טומאה חמורה. וכיון דהא דסופו לטמא טומאה חמורה מביא טומאה קלה כמו דין טומאה חמורה עצמה, הרי כל שהי' עליו דין סופו לטמא טומאה חמורה יש לו לטמא טומאה קלה גם לאחר שפסק להיות סופו לטמא טומאה חמורה, כדין מי שהי' עליו טומאה חמורה עצמה, דמטמא טומאה קלה גם אחר שבטלה ממנו טומאתו החמורה, כל שטומאתו הקודמת היתה מחמת עצמו, ולא שימש מעשה עץ. ובדין סופו לטמא טומאה חמורה שהי' עליו מקודם הרי לא שייך לומר דמעשה עץ שימש. ואם כן בנידון דידן בבשר הפורש מבהמה שהיא נקובת הוושט, דקודם שפירש הי' על בשר זה דין סופו לטמא טומאה חמורה (דבשר הנבלה שיבש אינו מטמא ונמצא דמחמת שהוא בשר הי' סופו לטמא טומאה חמורה, והוי דומיא דמי חטאת שכתבו התוס' דמשום הכי מטמאין טומאה קלה לאחר שפרחה מהן טומאה חמורה, ולא דמי לבשר הפורש מן האבר, דהתם מקודם מעשה עץ שימש, אבל מי חטאת צריך שיהיו ראויין מתחלה לשתיי' ונמצא טומאה חמורה שלהן אינה מעשה עץ אלא מטעם דהוי משקה הראוי' לשתיית אדם. והכא נמי בנידון דידן, דמקודם הי' עלי' דין סופה לטמא טומאה חמורה מחמת זה שהוא בשר. [וגם דבכלל לא שייך לומר מעשה עץ שימש בהא דסופה לטמא טומאה חמורה] והוי לענין להביא לידי טומאה קלה כטמא טומאה חמורה מחמת עצמו] אף על גב דבאותה שעה לא הי' עלי' דין טומאה קלה משום דכל שהוא חי אינו מטמא, מהני זה דאחר כך כשפירש ויצא מדין בעל חי, חלה עליו אז טומאה קלה, אף על גב דאין עוד סופו לטמא טומאה חמורה, כמו היכא דהי' עליו מקודם טומאה חמורה עצמה כשלא שימש מעשה עץ, דדין סופה לטמא טומאה חמורה, הוי לענין זה כדין טומאה חמורה עצמה, וכל היכא דמייתי טומאה חמורה עצמה לידי טומאה קלה, מייתי לה נמי לטומאה קלה מה דסופה לטמא טומאה חמורה. ואין שום טעם לומר דהא דבהיתה עלי' טומאה חמורה מקודם מטמא טומאה קלה אחר כך כשפסקה, הוא משום דכשפסקה הטומאה החמורה נשאר עוד טומאה קלה מטומאתה הקודמת, ולא דחלה עתה טומאה קלה מחדש, אלא דהטומאה החמורה לא בטלה לגמרי ונשאר ממנה דין טומאה קלה. ואם כן לא יהי' שייך זה אלא בהי' עלי' מקודם טומאה חמורה עצמה, אבל כשהי' מקודם רק סופה לטמא טומאה חמורה, הרי אין לה שירי טומאה קלה, ובמה תטמא כשפסק ממנה דין זה. דאין שום מקום לומר כן משום דלא מצינו טומאה בטלה לחצאין, וכשפסקה הטומאה החמורה ודאי דפסקה לגמרי, ואין לה שיריים, והא דמטמא אחר כך טומאה קלה, היא טומאה חדשה שחלה עלי' עתה מפני הטומאה החמורה שקדמה לה, אף דלא מצי חיילא בשעתה משום דשבע לה טומאה. והכי נמי בהי' מקודם סופה לטמא טומאה חמורה אף דבאותה שעה לא מטמא טומאה קלה משום שאין החי מטמא. חלה עלי' טומאה קלה אחר כך כשפסק ממנה דין סופה לטמא טימאה חמורה. וכנ"ל. ובזה ירוח לן ליישב דקדוק אחד בהא דזבחים (דף ק"ו) דפרכינן לא יאמר לאו בחלב ותיתי מנבלה כי' ומשנינן מה לנבלה שכן מטמא, ולהרמב"ם דנקובת הוושט נבלה מחיים ואינה מטמא כמו שכתבו האחרונים, הרי אית לן מין נבלה כזו, שיש בה איסור נבלה ואין בה טומאת נבלה, ומאי פריך שכן מטמא כיון דמשכחת לה אסורה בלאו דנבלה ואינה מטמא. ודוחק לומר דפריך מה לנבלה שכן יש לה שם טומאה בעולם. דפירכא כזו לא אשכחן אלא על