נאות יעקב קכה

מעצמה, הוי גם זה בדין סופה לטמא טומאה חמורה. [וחזקי' חידש לן עוד בטעמא דיכול לגוררה, דאפילו ביכול להצילה שלא תבוא לידי טומאה על ידי שיגררנה לפחות מכזית, לא הוי גם זה בכלל סופה לטמא טומאה חמורה, אבל להסוגיא דכריתות דגם פחות מכזית אותי' בדין טומאה חמורה הרי אין יכול גם להצילה מטומאה זו, והיא מוכרחת. והא דחסרה מעשה המיתה לא איכפת לן כיון דודאי תבוא ממילא]. והרי הדבר מוכרח מסוגיא זו עצמה דחולין, דאי דגם במחוסר מעשה דאתיא ממילא לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה, למה לי' לחזקיה לשינויא דהואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, שלא תבוא לכלל טומאה חמורה לעולם גם כשתמות, תיפוק לי' דאפילו אם סופה ודאי לבוא לידי טומאה חמורה כשתמות, אבל כיון דבשעה שמפרכסת עדיין אין בה דין טומאה והוי מחוסר מעשה דמיתה לטומאתה, הרי כל שמחוסר מעשה אינה בדין סופה לטמא טומאה חמורה כהסוגיא דזבחים הנ"ל. וגם הרמב"ם שלא פסק כהסוגיא דחולין, משום דסמך על הסוגיא דכריתות וליתא לדחזקי' כמו שכתב הכסף משנה שהבאנו לעיל, ומשום הכי מפרכסת דישראל בטמאה אין צריכה הכשר. והרי אותה סוגיא דכריתות לא מוכחא אלא דליתא לדחזקי' ומשום דגם פחות מכזית נבלה איתי' בכלל טומאה חמורה משום דחזי לצרופי. אבל אכתי זהו רק בנבלה שכבר באה לכלל טומאה אלא שחסר השיעור לטמא, ולכן הוי עלה דין סופה לטמא טומאה חמורה משום דחזי לצרופי*), אבל מפרכסת שאין עלי' עדיין דין טומאה כלל, והוי מחוסר מעשה דמיתה כדי שתבוא לידי טומאה, הרי גם אי לאו דחזקי' אין לדונה בדין סופה לטמא טומאה חמורה משום דהוי מחוסר מעשה וכהסוגיא דזבחים הנ"ל, שלא מצינו בזה שום חולק. והרמב"ם פסק לה בפרק ה' מהלכות פרה ונמצאו דבריו סותרין. אשר על כן נראה מוכרח דהא דאמרינן בזבחים דבמחוסר מעשה לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה זהו דוקא היכא דמעצמה לא תבא לידי טומאה, וחסר לה מעשה בידים כדי להביאה לידי טומאה חמורה, אבל היכא דאתיא ממילא לידי טומאה חמורה אף אם על ידי מעשה חדשה שיתהוה בה, כיון דהמעשה אתיא ודאי ממילא, לא מקרי זה מחוסר מעשה לגבי הטומאה החמורה, כיון דגם המעשה וגם הטומאה יבואו ודאי מעצמן. אלא דחזקי' סבר דגם בזה, אף דלא הוי מחוסר מעשה בידים, כל דבידו להציל שלא תבא לידי טומאה, לא הוי גם זה סופה לטמא טומאה חמורה, ופליגא על זה הסוגיא דכריתות, דלא הוי כלל בידו להציל כיון דגם חצי זית נבלה איתי' בדין הטומאה החמורה, והכי פסק הרמב"ם, אבל לכולי עלמא חסרון מעשה דאתיא ממילא אין זה בכלל מחוסר מעשה דבסוגיין דזבחים. ואם כן הכי נמי בנקובת הוושט מחיים אף שאינה עתה בתורת טומאה עד שתמות, לא מקרי זה מחוסר מעשה, והוי בדין סופה לטמא טומאה חמורה, כדי שתטמא טומאה קלה ממילא, ובמה שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי אין בזה כדי הצלה מטומאתה החמורה להסוגיא דכריתות ולפי שפסק הרמב"ם כוותה. ואם כן לר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאת אוכלין, היכא דסופו לטמא טומאה חמורה, ולר' יוסי הגלילי דקאי כוותי' תטמא כל נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת טומאת אוכלין מחיים כיון דלא מהני להו שחיטה וסופן ודאי לטמא טומאה חמורה. והא דתניא בברייתא דחולין (דף קכ"א) דעכו"ם בטמאה או שנחרה אין מפרכסת שלהן מטמאה טומאת אוכלין דכיון דאין שם שחיטה עלה לא מייתי עלה תורת אוכל. לאו דכולי עלמא היא, דלר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאת אוכלין כל היכא דסופה לטמא טומאה חמורה, יש לטמא גם הכא טומאה קלה, אף דהוי כחי' לכל דברי', לפי פסקו של הרמב"ם במפרכסת דאין צריכה הכשר ולפי הסוגיא דכריתות הנ"ל. אלא דברייתא אתיא כרבנן, דאין בעל חי בתורת טומאה, ולא מהני לי' מה דסופו לטמא טומאה חמורה, אלא דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מהני להו שם שחיטה לאשוויי אוכל עיי"ש בפרש"י. יא) ובעינא למימר עוד דגם לרבנן דפליגי אר' מאיר וסבירא להו בשעיר המשתלח דאינו מטמא טומאה קלה לפי שהוא חי, דלדידהו בנקובת הוושט אף שסופה לטמא טומאה חמורה אין מקום לטומאת אוכלין לפי שהוא בעל חי. מכל מקום כזית בשר הפורש ממנה מן החי יטמא טומאת אוכלין גם לרבנן ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. [והיינו לדידן דלא סבירא לן כשיטת ר"ח כהן בתוס' זבחים (דף ס"ט) דבשר הפורש מן הטרפה מטמא, ולדידן בכל טרפה דעלמא אין שום טומאה על הבשר הפורש ממנה והוי דינה כבשר מן החי בעלמא, אפילו הכי בנקובת הוושט מטמא מיהא טומאת אוכלין] דבאמת כיון דסופה לטמא טומאה חמורה, הי' ראוי דגם כשהיא שלמה תטמא טומאת אוכלין, אלא דכל שהוא חי, אינו בתורת טומאה, דדין החי מונע בפני הטומאה, וזהו רק כשהבהמה כולה בחיותה, אבל הבשר הפורש ממנה שנפסק חיותו, הרי יש לו לטמא טומאת אוכלין כדין כל הבא מדבר *) והא דבזבחים (דף ק"ה) אמרינן גם בפחות מכזית נבלת העוף דאין סופו לטמא טומאה חמורה בדמנחא אארעא, משום דמחוסר מעשה כניסתה לבית הבליעה, אף על גב דכבר הוכחנו בסימן ט' דנבלת העוף איכא עלי' דין טומאה גם קודם שתבא לבית הבליעה וביאתה לבית הבליעה אינו אלא כמגע של נבלת בהמה, ואפילו הכי כשאין בה אלא כזית שאינו שיעור טומאת אוכלין אין בה דין סופה לטמא טומאה חמורה בדמנחא אארעא משום דמחוסר מע"ה, אם כן הכי נמי בנבלת בהמה כשאין בה כזית בגוונא דסוגיין דכריתות אמאי חשבינן לה סופה לטמא טומאה חמורה משים דחוי לצרופי ומי עדיפא מחוסר מעשה הצירוף, ממחוסר מעשה דכנישתה לבית הבליעה. ותו דהא דמהני סופה לטמא טומאה חמורה כשאין בו שיעור טומאת אוכלין גם היכא דאינו מחוסר מעשה, הרי זהו רק לר' מאיר, אבל לרבנן לא מהני הא דסופה לטמא טומאה חמורה גם כשאינו מחוסר מעשה, בשעה שאין בו שיעור טומאה, ואם כן בלא"ה תקשה הסוגיא דכריתות, דבודאי לא אתיא כר' מאיר דוקא. אבל באמת לא קשה מידי, דבכריתות הא קיימינן בחצי זית נבלה שמצורף לחצי זית אוכלין דעלמא דאית בי' שיעור טומאת אוכלין, אלא דבעי הכשר, ולזה מהני מה דהנבלה חוי לצרופי, ולא איכפת לן מה דמחוסר מעשה כיון דגם בחצי זית נבלה אית בי' דין טומאת נבלה, וחזי לצרופי שאמרו הרי אין פירושי דלאחר שיצורף לשיעור שלם תיחות לי' טימאה אלא דגם בפחות משיעור יש בו טומאה והצירוף הוא רק לטמא. ואי דאין בו שיעור לטומאת אוכלין, הרי מצורף הוא לאוכלין בשיעור שיש בו תורת טומאת אוכלין. באופן שיש כאן דין טומאה וגם תורת טומאת אוכלין, ולוה מהני מה דסופה לטמא טומאה חמורה, שלא תצטרך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, ולא הוי זה כלל מחוסר מעשה, כיון דאין המעשה חסרה לעיקר דין הטומאה, ומטמא טומאה קלה אפילו לרבנן. אבל בזבחים דאיירי בכזית גרידא שאין בו תורת טומאת אוכלי בעלמא, ומשום דסופו לטמא טומאה חמורה, בעינן לאחותי בה תורת טומאה, בזה הוא דאמרינן דהיכי דהוי מחוסר מעשה לא מהני הא דסופה לטמא טומאה חמורה כדי לתת לה תורת טומאה. דכל שחסר מידי לדין הטומאה, אם לדין הטומאה החמורה אם לתורת טומאה קלה כגון שחסר השיעור לטומאת אוכלין, ומשום דסופה לטמא טומאה חמורה בעינן שתטמא פחות מכשיעור, לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמירה לרבנן אפילו באינה מחוסר מעשה, ולר' מאיר היכי דמחוסר מעשה.