נאות יעקב קכד

וכמו שכתבנו לעיל בארוכה, דהכא מהני החזקה אף דהספק הוא שמא ניקב הוושט לפני גמר השחיטה. ט) ובזה יש לדון בדברי הש״ך בסימן ק"י בכללי ספק ספקא אות כ"ט, שהביא שם דברי הרמ"א להתיר ספק ספקא גם במקום חזקת איסור, וחילי' מהא דמתיר הטור ספק דרוסה שנתערבה מטעם ספק ספקא. והשיג עליו המשאת בנימין דספק דרוסה הרי אינו ספק שבשחיטה ואין לו חזקת איסור כלל, והש"ך הסכים להמשאת בנימין דספק שבשחיטה שאני, ולכן פירש גם לדברי הרמ"א דאיירי רק בספק טרפה דעלמא ולא בספק בשחיטה. והפליתי בבית הספק תמה עליהם שכתבו בפשיטות דהספק דדרוסה אין לו חזקת איסור, והרי הספק הוי גם על הסימנים דהויא נבלה, והוי ככל ספק בשחיטה. ולדברינו יש לקיים טעמם, דאף דהחששא דדרוסה הוי גם על הסימנים דהוי ספק נבלה, מכל מקום הוי דינו כספק שאין לו חזקת איסור. דכיון דעיקר הספק נולד מחיים בשעה שנעשית דרוסה דאין החזקה דאינה זבוחה מכרעת אז וכמו שכתבנו לעיל, לא מהני תו גם לאחר שחיטה כדין כל חזקה שלא הועילה בתחלה כשנולד הספק, והוי זה ספק שאין לו חזקת איסור. ולכן דחו שפיר המשאת בנימין והש"ך ראיית הרמ"א מספק ספקא דדרוסה לספק ספקא בשחיטה גופה שיש לו חזקת איסור. ומצאתי בספר חדש באר יצחק על מס' חולין שנגע ביישוב קושית הפליתי כעין זה, אבל הלך בדרך אחרת לדון מטעם שיצא בהיתר, ולכן לא בא ליישוב הסוגיא (דדף מ"ג) באופן שכתבנו, דהעיקר חסר לו, דכל שלא הועילה החזקה בתחלת הספק לא תועיל עוד גם אחר כך. גם תסור בזה קושית הנודע ביהודא על דברי התוס' בחולין (דף י"א) שכתבו בשם הרבנו חיים דמפרה אדומה ידעינן דרובא עדיף מחזקה, שהרי יש לנו חזקת טמא נגד הרוב דרוב בהמות כשרות הן. והקשה בנודע ביהודא מהדורא קמא חאה"ע סימן מ"ג, דלמה להו לחזקת טמא המנגד להרוב, והרי אית לן חזקת אינה זבוחה של הבהמה גופה נגד הרוב דכשרות, ולהנ"ל דברי התוס' מיושבים בפשיטות, דכמו דבספק אין החזקה מכרעת אלא בתחלתו בשעה שבא לכלל ספק, הכי נמי ברובא וחזקה אין כח בהחזקה להתנגד להרוב אלא אם בתחלת דין הרוב כבר היתה לנו חזקה נגדו. אבל אם בתחלה כשבאנו לדון על הרוב לא הי' בכח החזקה להתנגד לו, אין עוד בכחה להתנגד גם אחר כך, כיון דכבר קם דינא למיזל בתר רובא, ועוד כל שכן הוא מספק דפלגא ופלגא דאין החזקה מועלת באופן זה, כמו שכתבנו בתחלת דברינו. ולכן אין בכח החזקה דאינה זבוחה להתנגד להרוב דבהמות כשרות, כיון דכבר באנו לדון דינו של רוב זה מחיים לענין היתר החלב, ובשעה זו הרי לא מהני מידי חזקת אינה זבוחה, ולכן אין לדון עוד לדין חזקה זו גם לאחר שחיטה, וכמו שכתבנו לעיל לענין סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת אינה זבוחה, ולא מוכח מידי דרובא עדיף. ולכן הביאו מחזקת טמא, דבנוגע להטמא הרי הוי תחלת דינו של הרוב לדון אם הפרה היתה כשרה בשעת ההזאה, ואז הרי יש לנו חזקת טמא נגד הרוב דבהמות כשרות. והכא אין לומר דכיון דכבר דנינו להרוב בנוגע להכשר הבהמה, ואז לא היתה לנו חזקה המנגדת לו, לא תתנגד לו עוד החזקת טמא גם אחר כך, דזה שייך רק במה שנוגע להבהמה עצמה, אבל בנוגע להטמא, הרי הוי תחלת דינו של הרוב בשעת ההזאה, וכשחזקתו מתנגדת אז להרוב, אית לן דין רובא וחזקה, ומוכח שפיר דרובא עדיף. ובזה תסור גם תלונת הנודע ביהודא על הריב"ש, שכתב דרובא לא עדיף משתי חזקות. והקשה הנוב"י דמפרה אדומה גופה הרי מוכח דרובא עדיף גם משתי חזקות, דהרי בפרה אית לן חזקת טמא וחזקת אינה זבוחה, ולדברינו אתי שפיר דהכא החזקה דאינה זבוחה לא חשיבא כלל חזקה בנוגע לרוב זה, ונשאר לנו נגד הרוב רק חזקת טמא לחודה. י) ונראה לי להעיר הערה חדשה לשיטת הראשונים דאין שחיטה מועלת בנקובת הוושט, והויא נבלה. דבזבחים (דף ק"ה) איפלגו ר' מאיר ורבנן בשעיר המשתלח אי מטמא טומאת אוכלין מחיים, דלר' מאיר מטמא לפי שסופו לטמא טומאה חמורה כדתנא דבי ר' ישמעאל דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה וחכמים פליגי עלי' משום דאין בעל חי מטמא. והנה בחולין (דף קכ"א) בהא דאמר רב אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר, פריך הש"ס הכשר למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר דתנא דבי רבי ישמעאל כו' אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית ולא תבוא לעולם לידי טומאת נבלות, לא הוי דינה כסופה לטמא טומאה חמורה וצריכה הכשר. אולם הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות טומאות אוכלין הלכה ד' פסק דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אין צריכין הכשר, ולא פסק כאותה סוגיא דחולין וכרב אסי. וטעמו דהתוס' שם בחולין ד"ה ולהעמידה העירו מהא דבכריתות (דף כ"א) מבואר דאפילו בפחות מכזית מקרי סופה לטמא טומאה חמורה דחזי לטומאה על ידי צירוף, וטרחו ביישוב סתירת הסוגיות. ודעת הרמב"ם דהסוגיות פליגי אהדדי, והוא פסק כאותה סוגיא דכריתות, וכמו שביאר כן הכסף משנה בדעת הרמב"ם. ואם כן לפי הסוגיא דכריתות ולפי מה שפסק הרמב"ם כוותה דלא חיישינן לטעמא דהואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, דגם פחות מכזית נבלה איתי' בכלל טומאה חמורה, וכיון דמעצמה תבוא לידי טומאה חמורה, מקרי גם זה סופה לטמא טומאה חמורה. לפי זה לר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאה קלה היכא דסופו לטמא טומאה חמורה, יש לנו לומר דנקובת הוושט מטמא טומאת אוכלין אפילו מחיים, דהרי סופה לטמא ודאי טומאה חמורה, אחרי דאין שחיטה מועלת לה להוציאה מידי נבלה, וודאי שתבוא לידי טומאה, והא דיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית הרי לא איכפת לן לפי מה דנקטינן כהסוגיא דכריתות. ואם כן אינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כמבואר בנדה (דף נ"א) ומטמא מחיים מעצמה טומאת אוכלין. ויש לומר עוד דגם ר' יוסי הגלילי דסבירא לי' בחולין (דף ע"ה) דבן פקועה מטמא טומאת אוכלין מחיים, ופליג על רבנן דאמרי אין בעל חי מטמא, קאי נמי בשיטת ר' מאיר דבסופו לטמא טומאה חמורה מטמא גם בעל חי טומאה קלה, אחרי דגם לדידי' איתי' לבעל חי בתורת טומאה. ואין לומר דהכא לא מהני מה דסופו לטמא טומאה חמורה דבזבחים (דף ק"ה) שם אמרינן בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בפנים דאינן מטמאין טומאה קלה, אף על גב דסופן לטמא טומאה חמורה כשיצאו חוץ לעזרה, משום דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וכל דהוי מחוסר מעשה אינו מטמא טומאה קלה. ואם כן לכאורה הכי נמי בנקובת הוושט, דאינה מטמאה טומאה חמורה עד שתמות, הרי אין לך מחוסר מעשה גדול מזו שחסרה מעשה המיתה לטומאתה החמורה, ובכגון זה אינה מטמאה טומאה קלה. אבל זה אינו, דעל כרחין לומר דדוקא במחוסר מעשה בידים כדי להביאה לידי טומאתה החמירה, הוא דאמרינן דאינה מטמאה טומאה קלה, משום דבידו שלא לעשות לאותה מעשה ולא תבוא כלל לידי טומאה, ולכן אין זה סופה לטמא טומאה חמורה. אבל היכא דאתיא ממילא לידי טומאה חמורה, אף על גב שחסרה מעשה, כיון דגם המעשה ודאי תבוא