נאות יעקב קכג

דכיון דבוושט נקוב לא מהני שחיטתו, הרי דין נקב הוושט כדין פגימת הסכין, והספק בו הוי כספק בשחיטה יעו"ש בדבריהם. אף גם זאת דלפי דבריהם הרי קשה מה דמקשה שם הש"ס בתר הכי, ומאי שנא מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה, ומשני התם איתילידא לה ריעותא בסכין. ואמאי לא משני גם הכא, התם איתחזק איסורא כמו דמשני על הקושיא דמאי שנא משתי חתיכות, דהרי בסכין פגום הספק בשחיטה גופה, ואית לי' חזקת אינה זבוחה. ועוד קשה לי על תירוץ הש"ס דמשני על הקושיא מסכין פגום התם איתילידא ריעותא בסכין. ומי עדיפא ריעותא דסכין מריעותא דסימנים, והרי איפכא אמרינן (בדף י') סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, הרי דריעותא דבהמה גריעא טפי מריעותא דסכין. דעל כרחך כי קפריך מסכין פגום, היכא דאיכא למיתלי במפרקת קפריך ואם כן מאי שנא ריעותא דסכין מריעותא דסימנים. ולדברינו אתי שפיר כל הסוגיא, דבאמת ספק ניקב הוושט הוי ככל ספק בשחיטה, ומכל מקום בישב לה קוץ בוושט וספק אם ניקב העור החיצון אין לדונו כאיתחזק איסורא. דהרי ספק זה נולד לנו על זמן שבחיי', דאף שנמצא הקוץ לאחר שחיטה, עיקר הספק הוא שמא בחיי' ניקבה ונפקא מינה גם אז לענין החלב. ועל אותה שעה הרי לא שייך להעמידה בחזקת איסור אינה זבוחה, משני הטעמים שכתבנו למעלה. חדא, דאפילו להצד דלא ניקב העור החיצון, אין אנו מוציאין אותה באותה שעה מאיסור אינה זבוחה. ועוד, דכיון שאין הדבר נוגע לנו אז אלא להכשיר החלב, הרי לענין זה לא שייך כלל חזקת איסור אינה זבוחה, דגם כשהיא אינה זבוחה בחיי', החלב שלה מותר. וכיון דבתחלת עיקר הספק, לא היתה לו חזקה המכרעת, לא תועיל עוד החזקה לאחר שחיטה, אף דאז יש לה חזקת איסור, וכנ"ל. ושפיר משני הש"ס אשתי חתיכות התם איתחזק איסורא, דאף דגם בדעולא יש לה עתה חזקת איסור, אבל אין חזקה זו מועלת לה, כל שלא הועילה בתחלת הספק. מיהו כל זה בריעותא שבבהמה כי האי, שהספק נוגע לנו גם על זמן שבחיי', ואם כן נולד עיקר הספק בזמן שאין בכח החזקה להכריעו, אבל בריעותא דסכין, הרי הספק נולד לנו רק על שחיטתה, שמא נתקלקלה בשחיטה, דהסכין כשהוא לעצמו מה לנו אם הוא פגום או שלם, ועל ספק שבשחיטתה הרי יש לה חזקת איסור הינה זבוחה, וזהו דמשני הש"ס התם איתילידא לה ריעותא בסכין. ולא משום דריעותא דסכין גריעא מריעותא דסימנים, אלא משום בריעותא דסכין הוי הספק רק על שחיטתה ואז יש להעמידה בחזקת אינה זבוחה, והוי איתחזק איסורא וכנ"ל. מה שאין כן בישב לה קוץ בוושט דהספק שמא איתרע הסימן מחיים. והתירוץ אחד עם מה דמשני על שתי חתיכות. ואתי שפיר מה שהקשינו. גם יתיישבו לנו בזה דברי התוס' שם באותה סוגיא, דבהא דמשני הש"ס על שתי חתיכות התם איתחזק איסורא, כתבו התוס' ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אף על גב דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה. עכ"ד. ודבריהם תמוהים, דאפילו אם דעתם דנקובת הוושט אינה אלא טרפה, ומשום הכי אין לה חזקת איסור אינה זבוחה, או דנימא כהחוות דעת, דאפילו אם נקובת הוושט נבלה לא שייך על זה חזקת איסור אינה זבוחה, אבל מנין לנו עוד חזקת היתר דעל כל פנים קודם שנשחטה היתה אסורה, כמו שהקשו האחרונים על דבריהם אלו. ולדברינו מיושבים דברי התוס' כמין חומר, דכיון דעיקר הספק נולד לנו על השעה שבחיים, אם כן מלבד דבאותה שעה אין החזקת איסור מכרעת כלום כמו שכתבנו, עוד יש לה באותה שעה גם חזקת היתר, דכיון דאז אנו דנין על החלב אם נאסר כחלב טרפה, דזהו עיקר התחלת הספק, ולענין זה הרי יש לה גם חזקת היתר, דהרי גם האינה זבוחה חלבה מותר, וכמשסופקין על חלבה שמא נאסר מחמת חלב טרפה הרי אית ליה חזקת היתר שהי' מוחזק לן עד שעת הספק בהיתר מכח רוב בהמות כשרות, ואם כן הספק בעיקרו בשעה שנולד מחיים, הי' לו גם חזקת היתר, וממילא גם אחר כך כשנשחטה וספק זה עצמו נוגע להיתר הבהמה כולה, שיש לה חזקת איסור אין לאוסרה עוד, משום דהספק בשעה שנולד הי' לו גם חזקת היתר ובספר בית אפרים ראיתי שהקשה על דבריהם אלו דכיון דריעותא דקוץ לפנינו, שנתחב בעור אחד מיהת, אין זו חזקה, דומה למה שכתבו התוס' בכתובות בספק קרוב לו דלא שייך בזה חזקה כיון דהקדושין מיהת נזרקו. ונראה לי ליישב פשוט, לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין (בדף ט') דבספק הבא במקרה אין ספקו אסור אפילו במקום שאין לו חזקת היתר כגון היכא שהמקרה מבטל החזקה יעו"ש. ולכאורה כיון דבטלה החזקה למה אין ספקו אסור כדין כל ספק שאין לו חזקה. וטעמו נראה דנהי דאין החזקת היתר מועלת להכריע את הספק כל שבא המקרה ומערערה ודאי, אבל מכל מקום לא דמי ספק זה לספק חלב ספק שומן דעלמא, דהכא הרי עד המקרה שאירע הי' הדבר מוחזק אצלנו בהיתר, מה שאין כן בחתיכה ספק חלב, שלא היתה אצלנו מעולם בחזקת היתר, וסבירא לי' להרשב"א דכל כי האי גוונא אין ספקו אסור. והכא נמי בנידון דידן שיש לפנינו ריעותא ודאי בוושט והספק אם ניקב כולו, דהריעותא מבטלת החזקה, הרי דין ריעותא זו כמקרה המבטל את החזקה. ויש לומר דדעת התוס' הכא כדעת הרשב"א דבכי האי גוונא אין ספקו אסור משום דעד המקרה הי' הדבר מוחזק אצלנו בהיתר. ואדרבה בזה ידוקדק עוד לשון התוס' שכתבו דבחתיכה ספק של חלב ספק של שומן אף על גב דלא איתחזק איסורא לא איתחזק היתירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה. הרי שלא כתבו דהכא מוקמינן לה בחזקת כשרה, דזה לא שייך במקום שנעשה הריעותא ודאי, אלא שכתבו דמעיקרא היתה בחזקת כשרה וחלוק מיהא דינו של עולא מדין חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואין לאסור הכא מספק וכסברת הרשב"א. והתוס' דכתובות נראה שחולקים על סברת הרשב"א, וסבירא להו דכל היכא דבטלה החזקה הוי דין ספק זה כדין כל שארי ספקות, דאם לא כן בספק קרוב לו ספק קרוב לה, אמאי לא תנשא לכתחלה, כיון דגם בכי האי גוונא אין לאוסרה מספק. ועיין בגטין (דף ע"ח ע"ב) תוס' ד"ה והא שהקשו בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה דלוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש ולא תהא מגורשת כלל. וזהו שלא כדבריהם בכתובות. והדבר מתאים לסברת הרשב"א דאפילו היכא דאיתרעא החזקה אין ספקו אסור כל שהיתה עד עתה בחזקת היתר, והכי נמי כשהיתה עד עכשיו בחזקת איסור אף דאיתרעא עכשיו החזקה אין ספקה מותר. אך אין זה מדוקדק בלשון התוס' מיהו תירוצנו זה להסוגיא לא יתכן אלא להמפרשים לחששא דשמא הבריא דהיינו שניקבה ונתרפאה כבר מחיים, דלדידהו החששא דניקב הוא רק על זמן שבחיי' לפני השחיטה, דעתה הוא שלם ודאי לפנינו, וכיון דמחיים אין החזקה מועלת, ממילא אינה מועלת גם לאחר שחיטה. אבל להמפרשים לשמא הבריא, שמא ניקב, ואנו דנין עתה שמא ניקב כלל [לענין אם להצריכה בדיקה], אם כן הוי החששא גם על שעת השחיטה גופה שמא ניקב עתה, ובזה לא שייך סברתנו הנ"ל