נאות יעקב קכב

בשעת שחיטה שאז נולד הספק הרי אין לומר בה באותה שעה דמחמת שמחזיקין מאיסור לאיסור לא נשחטה יפה ותהא אסורה משום נבלה, אחרי דבין כה וכה אסורה היא באכילה וכנ"ל. ואין לומר דאיסור קודש שאסורה לפני זריקה שיש לו היתר על ידי זריקה לא דמי לאיסור אבר מן החי שאין היתר לאיסורו, ולכן יש להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה שהוא איסור כמותו שאין לו היתר. דזה אינו דגם אבר מן החי חשבינן לי' לאיסור שיש לו היתר כמבואר בחולין (דף ס"ט)] ואם כן בשעה שנולד הספק אין בכח החזקה להכריע, ולכן גם אחר כך כשנזרק הדם, דאז אם השחיטה כשרה היתה ניתר הבשר לאכילה אם להדיוט אם לגבוה, ואז הי' שייך בה חזקת איסור להחזיקה מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה שלא יהא ניתר הבשר לאכילה ולא האימורין לגבוה. אבל אין החזקה מועלת אז עוד כל שלא הועילה בתחלת לידת הספק וכנ"ל. והניחא אם יצאה מידי פרכוסה לאחר שכבר נזרק הדם, והספק לענין נבלה נולד לנו לאחר שכבר הותרה על ידי הזריקה בין הבשר לאכילה בין האימורין לגבוה, אז מועלת שפיר החזקה בתחלת הספק כיון דאם נשחטה יפה הרי אין עלי' עוד שום איסור, ולכן מועלת חזקת אבר מן החי לאחזוקי לאיסור נבלה. אבל כשיצאה מידי פרכוסה קודם זריקתה, דבשעה שנולד הספק לענין נבלה, בלאו הכי אסורה עדיין בין לכהנים בין למזבח משום שלא נזרק דמה, הרי אין להחזיקה באותה שעה מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה, כיון דגם אם נשחטה יפה עדיין אסורה היא. ולפי מה דאמרינן בזבחים (דף כ"ה) דצריך לקבל כל דמו של פר, קשה לומר שזריקת הדם תהי' קודם שתצא נפשה, ותהא מפרכסת לאחר שכבר יצא כל דמה. ויש להעיר על דרך חידוד לשיטת הרמב"ם דהא דאסיר לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה הוא לאו גמור מדאורייתא, יהא גם אסור להקריב למזבח בשעה שמפרכסת משום שאינה ממשקה ישראל, ואם כן צריך להמתין לעולם בזריקת הדם עד לאחר שתצא נפשה, דקודם לכן אינו ממשקה ישראל. ואף דכל דם אסור להדיוט, הרי אמרינן בחולין (דף צ') דמצותו בכך, וכל זה באיסור דם עצמו שאי אפשר בענין אחר, אבל באיסור דלא תאכלו על הדם שאפשר להמתין עד שתצא נפשה הרי אין זה מצותו בכך. ואם כן נולד תמיד הספק לענין נבלה לפני זריקת הדם בשעה שאין החזקה מועלת.] ובשלמא לשיטת התוס' דחזקת איסור דבהמה בחיי' הוא איסור דאינה זבוחה, ומחזיקין אותה לאותו איסור שהיתה אסורה בו בחיי', אתי שפיר גם בקדשים, דמחזיקין אותה בשחיטה פסולה ותשאר באיסורה הקודם. אבל לשיטת רש"י דאינה עוד באיסורה הקודם, אלא שמחזיקין מאיסור לאיסור אחר. הרי לא מהני זה בשעה דבלאו הכי אסורה ועומדת, וקשה כנ"ל. ואין לומר דבספק שחיטה בקדשים יש לנו לומר העמד בהמה על חזקתה משום איסור הדם, דקודם שנשחט הרי הוא אסור למזבח, ולאחר שחיטה הוא דאיתחזי לזריקה, ולכן בספק בשחיטה יש לנו להעמידו על חזקתו הראשונה ולומר ששחיטה פסולה היתה ואסור עדיין לזריקה, ובזה אין אנו צריכין כלל לטעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור, אלא שהוא נשאר בחזקתו ובאיסורו הקודם, ככל דם שאסור לפני שחיטה למזבח, וממילא אסורה הבהמה כולה משום נבלה, כיון דכבר החזקנו את השחיטה לפסולה. דזה אינו, דמשום החזקה של הדם אין לאסור את הבהמה כולה, דלא מהני חזקת הדם להבשר, כמו שכתבו האחרונים כי האי גוונא במקולין שהי' בו טרפה וכשרה ונמכר מקצת הבשר מבהמה אחת, דדינינן בי' כל דפריש מרובא פריש, אפילו הכי לא מהני זה להכשיר בשר בהמה זו עצמה שנשאר במקולין והוי עליו דין קבוע אף שהוא מבהמה אחת, וכמו כן בחזקה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, והדברים עתיקים. והכי נמי דלא מהני חזקת הדם לאסור את הבשר משום ודאי נבלה. גם זה דחוק לומר דלמאן דאמר מחזיקין מאיסור לאיסור, בכלל זה הוא גם כן להחזיק משני איסורין לשני איסורין, וכיון דמחיים היתה אסורה משום אבר מן החי ומשום איסור קודש, מחזיקין אותה שלא נשחטה יפה, שתיאסר נמי משום איסור נבלה ומשום איסור קודש [ואין לומר דגם מחיים לא הי' עלי' אלא איסור אחד של אבר מן החי, דאיסור קודש לא חייל מחיים על איסור אבר מן החי. דזה אינו לשיטת רש"י בחולין (דף ק"א) דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף, והוי איסור קידש איסור מוסיף על אבר מן החי] דפשוט נראה דמחזיקין מאיסור לאיסור לא שייך אלא לענין זה שלא יצא הדבר להיתר לגמרי, אבל לאחזוקי לשני איסורין דוקא, כולי האי לא אמרינן. וכמעט שהוא חוץ מן הספק. והקושיא במקומה לשיטת רש"י. מיהו יש ליישב לפי מה שחידש מורי שארי הגאון החסיד זצלה"ה בבית הלוי חלק שני סימן כ"ג. דבקדשים גם לרש"י אין אנו צריכין לומר דחזקת איסור דבהמה בחיי' היינו אבר מן החי, דכל טעמו של רש"י הוא משום דסבירא לי' כהריצב"א דלית לי' כלל לאיסור עשה דאינה זבוחה, משום דוזבחת אין בו עשה כלל, אם כן זהו רק בחולין, אכל בקדשים דאית לן מצות עשה בשחיטה מקרא דושחט, הרי לכולי עלמא אית לן איסור עשה על האינה שחוטה. וכיון שכן אין אנו צריכין כלל בקדשים לטעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור גם לרש"י, אלא דנשארת באיסורה הקודם כמו להתוס' ושייך בו חזקת איסור גם לפני זריקה. *) גם י"ל דבקדשים שייך גם כן מחזיקין מאיסור לאיסור, דאף דאסור באכילה לפני זריקת דמים משום איסור קודש, הרי איסור זה יש לו היתר על ידי שאלה, ושייך להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה כמותו שאין לו היתר על ידי שאלה. וגם בקרבן צבור צידדו האחרונים שיש לו שאלה על ידי גיזבר. עיין בספר שי למורא בבכורות (דף כ"ה) ועיין בספר עונג יו"ט סימן צ"ה. ה) ועל פי סברתנו הנ"ל יש ליישב קושית האחרונים בסוגית הש"ס דחולין (דף מ"ג ע"ב), דמקשינן שם על הא דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא, ומאי שנא משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ומשני התם איתחזיק איסורא. והקשו לדעת הראשונים דנקובת הוושט הוי נבלה הרי גם בישב לה קוץ בוושט הוי איתחזיק איסורא דאינה זבוחה. ומה שתירץ החוות דעת בסימן ק"י דבספק נקובת הוושט לא שייך חזקת אינה זבוחה, כיון דהשחיטה נעשית כהוגן והספק בא מן הצד. וכן כתבו עוד רבים מגדולי האחרונים עיין בשב שמעתתא שמעתתא ה' פרק ו' ובספר תורת יקותיאל סימן כ"ד. מלבד מה דעיקר סברתם קשה כמו שהקשה עליהם בספר בית אפרים בטרפות הריאה בכללי חזקה ובבית הלוי חלק שני סימן כ"א, *) מיהו בעיקר חדושו של הגאון ז"ל יש לשדות בי' נרגא, לפי מה שהעירותי בעיקר המצוה דושחט המיוחדת בקדשים על בעל הקרבן אז בשליחותו שאינה אלא למצוה ולא לעכב, דומיא דיסמך שהיא מצות עשה וסמיכה אינה מעכבת. ועיין בדברינו בסימן י"ג מה שתירצנו בזה לקושית הפני יהושע על קרבן עכו"ם דמרבינן מאיש איש, והרי שחיטת עצמו פסולה, ועל ידי שליח אין שליחות לעכו"ם, ואיך יקויים בקרבנו המצוה דישחט. ותירצתי פשוט, דמצות עשה דושחט אינה אלא כמו מצות עשה דוסמך, וכמו דאין סמיכה מעכבת, הכי נמי המצוה דושחט המוטלת על בעל הקרבן בקדשים יותר מבחולין אינה לעיכובא אלא למצוה, ולכן מקבלין קרבנות מן העכו"ם, אף שאינן יכולין לקיים מצות עשה דושחט, כמו דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף שאינן יכולין לקיים מצות עשה דוסמך. ואם כן אין לומר שיש בספק שחיטה בקדשים חזקת איסור מקרא דושחט, דכיון דאין זה לעיכובא כלל, ואין בזה פסול בדיעבד, מה מקום בזה לחזקת איסור, אחרי דאין כאן איסור כלל מחמת מצוה זו דושחט.