נאות יעקב קכא

בלאו הכי לא קשה מידי על הרבנו יונה, וכמו שתירץ הבכור שור, ואי אליבא דהבה"ג דעיקור היינו שמוטת הסימנים דלדידי' הוא דהוי פסול שחיטה ואית לי' חזקת איסור, הרי לדידי' מחיים אינה טרפה כלל כמו שכתבו התוס', וכן הוא בשו"ע דלהבה"ג החלב שלו מותר מחיים, באופן דמחיים אין לנו שום נפקא מינה לדינא מספק דשמוטה, והנפקא מינה הוא רק לענין השחיטה, ואם כן הוי כנולד הספק בשעת שחיטה, דאף דהספק הוא שמא נשמטה מחיים, הרי כל זמן שאין לנו נפקא מינה לדינא אין זה בגדר ספק כלל. [וזה מוכרח ממה שנחלקו ר' יהושע וחכמים בספק בהרת קדם ספק שער לבן קדם דר' יהושע מטהר משום חזקת הגוף דאמרינן דהבהרת עכשיו באה לאחר שכבר בא השער לבן. ולכאורה הרי אותה חזקת הגוף עצמה יש לו גם להשער לבן ונאמר שבא עתה אחר הבהרת, וזה כבר תמהתי בזה. והיטיב אשר תירץ לי כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציק שליט"א האבד"ק בריסק דליטא. דבדבר שאין לנו ממנו נפקא מינה לדינא, אין זה ספק כלל ולא שייך לדון עליו דין חזקה. ולכן בשער לבן בפני עצמו שאין בו שום דין טומאה אין זה בסוג ספק כיון שאין שום נפקא מינה במה שהקדים או נתאחר לבוא, ולא שייך דין חזקה, כל שאין נפקא מינה לדינא. מה שאין כן בבהרת דגם כשהיא לבדה בלי השער לבן, יש בה דין טומאה, שצריכה הסגר על כל פנים, ולכן הוי זה ספק ושייך בו דין חזקה] ומה שנוגע לנו לדינא, הוא רק בשעת שחיטה והוי כמו שנולד אז הספק, ושייך בי' חזקת איסור אינה זבוחה, והקושיא לא זזה ממקומה. אבל גם זה ניחא דיש לומר בדעת הרבנו יונה כמו שכתב הפרי חדש סימן כ"ד ס"ק ל"ב דלהבה"ג מלבד דשמוטת הסימנים הוי פסול שחיטה, הויא גם טרפה מחיים, וקושית התוס' (בדף ט') תירץ דההילכתא אצטריכא כי היכי דתיהוי נבלה לאחר מיתה [ובמכתבי להגאון האב"ד דק"ק פאניעוועוש שליט"א בסימן י"ג כתבתי מעצמי להקשות כן על דברי התוס', גם יישבתי קצת דבריהם] ובספר תורת יקותיאל כתב כן בדעת רש"י. ואם כן נוגע הספק לדינא מחיים גם להבה"ג, ויקום תירוצנו דבשעה שנולד הספק לא היתה לו חזקת אישור, ולא מהני תו גם לאחר שחיטה. אלא דלכאורה קשה מה שהעירונו לעיל בספק נקובת הוושט, דאכתי יש כאן ספק שמא נשמטה הגרגרת בשעת שחיטה גופה, ועל הספק שבשעת שחיטה הרי מהני חזקת אינה זבוחה, אף דקודם שנגמרה שחיטתה עדיין היא באיסורה גם אם לא ניקב הוושט, דאם לא כן לא משכחת לה להא דבספק שהה אמרינן העמד בהמה על חזקתה וכמו שכתבנו. ויש לומר דהרבנו יונה לישנא דברייתא קדייק, ובברייתא תנינא ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, ומשמע דעל שעת שחיטה גופה אין להסתפק כלל, וכגון שהי' אוחז הסימנים בידו, וידע שלא נשמטו בשעת שחיטה, והספק הוא רק אם נשמטה קודם שחיטה או לאחר שחיטה, ובכגון דא אין החזקה מועלת כלל. ויליף שפיר לספק טרפה דעלמא. ו) ואין להקשות לפי זה דליכא כאן חזקת אינה זבוחה, אם כן אמאי לא נדון כאן חזקת הגוף בעיקר הספק דאינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, ונאמר דהשתא הוא דנשמטה, דכיון דזמן השחיטה ידוע לן, ואין אנו מסופקין אלא במעשה השמוטה, הרי יש לנו להעמידה על חזקת הגוף, והשתא הוא דאיתרע. ואי לאו דברינו דליכא כאן חזקת אינה זבוחה, לא קשה מחזקת הגוף, דיש לומר דנגד חזקת הגוף איכא חזקת אינה זבוחה. [והי' אפשר ליישב באופן זה את דברי הרבנו יונה, משום דנגד חזקת אינה זבוחה אית לן חזקת הגוף והוי ספק השקול] אבל לפי מה שכתבנו דהכא לא מהני מידי חזקת אינה זבוחה, הרי תקשה דלוקמה אחזקת הגוף ותהא כשרה לגמרי. אכן באמת קושיא זו אינה נוגעת לדברינו, דגם אי איכא כאן חזקת אינה זבוחה אכתי תקשה דלוקמה אחזקת הגוף, לפי מה שכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) בשם הרשב"א דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות, ואפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא לא מהני חזקה אחרת נגדה. אם כן הכא נמי מה מהני חזקת אינה זבוחה נגד חזקת הגוף, ואף דאיכא הכא גם תרתי לריעותא דהרי שמוטה לפניך. וקרוב לומר דבנידון דידן לא הוי זה כלל תרתי לריעותא דבכל מקים דאמרינן הרי איתרע לפניך, הריעותא של עכשיו היא ריעותא בנוגע להדין שאנו דנין עליו, כגון במקוה דאמרינן הרי חסר לפניך, הרי המקוה פסולה עתה משום חסרון זה, וכמו בסכין פגום שהקשו התוספות דליהוי תרתי לריעותא, הרי הסכין מתי שנפגם פסול הוא לשחיטה. אבל בשמוטה דכשנשמטה לאחר שחיטה כשרה היא, הרי אין זה ריעותא כלל, ולא שייך לומר הרי שמוטה לפניך, דמה שמוטה היא זו כשאינה טרפה בשבילה. אלא דאפילו אם הי' כאן תרתי לריעותא לא מהני זה נגד חזקת הגוף, כמו שכתבו התוס' בחזקת פנוי' דלא מהני נגד חזקת הגוף אפילו בתרתי לריעותא. וודאי דהוא הדין לשארי חזקות, דחזקת הגוף עדיפא מיניי'. והא דחזקת טמא מהני נגד חזקת שלם דמקוה, משום טעמא דתרתי לריעותא, אף על גב דחזקת המקוה הוי חזקת הגוף. התם שאני דחזקת הטמא הוי בגוף אחר, אבל בכי האי גוונא דחזקת פנוי' וחזקת הגוף של האשה, דהוי הכל בגוף אחד, לא מהני חזקה אחרת נגד חזקת הגוף אף בתרתי לריעותא. ותתיישב בזה קושית הגאון רע"א ז"ל על דברי התוס' בכתובות (דף ט') שכתבו בספק תחתיו ספק לאו תחתיו דנגד חזקת היתר איכא חזקת הגוף דתחתיו זינתה. והקשה הוא ז"ל דהכא איכא תרתי לריעותא חזקת היתר והרי בעולה לפניך. ולדברי התוס' דכתובות הנ"ל אתי שפיר דחזקת היתר שהוא באותו הגוף עצמו, לא מהני מידי נגד חזקת הגוף, אף בדאיכא תרתי לריעותא. ומצאתי בפני יהושע שהעיר בקושית הגאון הגרעק"א ז"ל ותירץ כנ"ל על פי דברי התוס' דדף ע"ה. על כל פנים גם זולת דברינו קשה להבין דלמה לא נימא הכא העמידנה על חזקת הגוף והשתא הוא דנשמטה, כיון דחזקת אינה זבוחה לא מהני מידי נגד חזקת הגוף, ואין מזה שום סתירה לתירוצי לדברי הרבנו יונה. ולפלא שלא ראיתי מי שיתעורר בזה בדבר הקושיא מחזקת הגוף. ז) אולם אי קשה להנחתנו הנ"ל הא קשה. דלשיטת רש"י דהא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, היינו איסור אבר מן החי, וביארו המפרשים, דאף על גב דעתה כבר יצאה מאיסור אבר מן החי, דעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, ומחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה. ולפי זה הרי אין מקום לחזקה זו, אלא באופן דאם נאמר שנשחטה יפה, לא יהי' עלי' עוד שום איסור אכילה. בשעה שתצא מידי איסור אבר מן החי, אבל אם דגם כשנשחטה יפה, אכתי יהי' עלי' איזה איסור אכילה גם בשעה שכבר יצאה מאיסור אבר מן החי, הרי אין לומר כלל דמשום חזקת איסור אבר מן החי, נחזיקנה שלא נשחטה יפה והויא נבלה כדי שתשאר באיסור אכילה, אחרי דגם אם נשחטה כהכשר שחיטה ויצאה מידי אבר מן החי גם כן אסורה היא באכילה, ומהיכא תיתי נחזיקנה לאיסור נבלה. זה נראה פשוט ומבואר. ואם כן תקשה דכשנולד ספק בשחיטת קדשים לא נאמר בהן לשיטת רש"י העמד בהמה על חזקתה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. דהרי בקדשים גם אם נשחטה יפה אכתי אסורה באכילה כל זמן שלא נזרק הדם, בין הבשר להדיוט בין האימורין למזבח, ואם כן