נאות יעקב קכ

דאמרינן בספק שבשחיטה, כגון בספק שהה ספק דרם, העמד בהמה על חזקתה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, אלא אם כן הי' הספק על המשהו האחרון משחיטתה, דאם נשחטה כראוי יצאה אז מאיסור אינה זבוחה, אבל אם הי' הספק באמצע שחיטתה והגמר הי' בהכשר אין להעמידה עוד בחזקת איסור, דבשעה שנולד הספק באמצע שחיטתה עדיין היא באיסור אינה זבוחה, גם אם לא נפסלה בשחיטתה. ואם כן אי אפשר לחזקה זו בספק שהה דפסול הכהיי' הרי הוי תמיד לפני גמר שחיטתה, ואם כן באותה שעה שאנו דנין לפוסלה אין לומר בה העמד בהמה על חזקתה וכנ"ל. ולא כן תנינן בברייתא ובגמרא. ועל כרחין דכל שכבר התחיל בשחיטה, ואם השחיטה כשרה היא הרי כבר התחיל בהיתר של איסור אינה זבוחה, אף על גב שלא הותרה עדיין לגמרי, מכל מקום שייך בה חזקת אינה זבוחה כי היכי דנימא דשחיטה פסולה היא, ולא התחיל עדיין בהיתרו של איסור כלל. על כל פנים כל מה שנאמר בטעם הדבר, אבל זהו דבר המוכרח דכל שהספק הוא על שעת השחיטה, אף אם קודם שנגמרה כולה, מועלת לו החזקה, ואין לדון בזה כסברתנו, דמשום דתחלת הספק נולד מחיים, אין להעמידה עוד בחזקת אינה זבוחה, דאם לא כן לא משכחת לה לעולם בספק שהה, דנימא בי' העמד בהמה על חזקתה. ואם כן הכי נמי בנידון דידן כל שיש להסתפק שמא ניקב הוושט בחמצע שחיטה, יש להעמידה בחזקת אינה זבוחה. וכיון דהספק מהחדש בכל שעה שמא עתה ניקב, הרי יש לה חזקת איסור על ספק זה שבשעת שחיטה, כיון דאין הספק אחד, עם זה שמחיים וכנ"ל. ג) אולם גם זה ניחא דכבר העירו האחרונים בהא דאמרינן כלל לחזקת אינה זבוחה בספק נקובת הוושט, והרי עיקר דין החזקה הוא שישאר הדבר מבלי שינוי כמו שהי', ואיך נאמר דהחזקה מסייע לומר שנעשה בה מעשה נקב מחדש, וזהו סותר לעיקר דין החזקה. עיין בשו"ת חמדת שלמה חלק יו"ד סימן ח' שהעיר כן. ועיין בבית הלוי חלק שני סימן כ"ב שכיוון גם כן לזה. ותירצו שניהם בסגנון אחד, דהכא יש לנו גם ספק דשמא נולדה בוושט נקוב ובספק זה יש לנו להעמידה בחזקת אינה זבוחה, אחרי דאין הספק שמא נתחדש בה נקב, אלא שמא נולדה כך. ועיין בבאר יצחק חלק יו"ד סימן ד'. ולפי זה אם באנו להסתפק בנידון דידן שמא בשעת שחיטה ניקב הוושט, הרי בספק זה אין לדון כלל דין חזקה, דהרי זהו חשש של מעשה חדשה, שאין החזקה מועלת לו, וכל סיוע החזקה הוא רק להמיעוט הנולדים בוושט נקוב, והרי ספק זה נולד לנו משעת לידתה ובשעה זו לא הי' לו חזקה, דגם כשנולד בוושט שלם אסור משום אינה זבוחה כשהוא חי, ומשום הכי אינה מועלת עוד לאחר שחיטה, שנחזיקנה למפרע בוושט נקוב וכנ"ל. ועל הספק דשמא ניקבה מחדש בשעת שחיטה, בלאו הכי לא שייך חזקה שנעשה בה מעשה חדשה. והתירוץ נכון ד) ולכאורה יש עוד מקום להעיר על תירוצי דנהי דעיקר הספק נולד מחיים, אבל כיון דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, לדעת רוב הראשונים, ולאחר שחיטה הוא דהויא נבלה, הרי ספק זה שיהא עלי' דין נבלה נולד לנו לאחר מיתה, דאם ניקבה מחיים הויא עתה נבלה, דלא הועילה לה השחיטה, והרי לנו עתה ספק חדש בתחלתו, דבשעה זו מהניא לי' חזקת אינה זבוחה. דאף דהמעשה המסופקת לנו שמביאתה עתה לידי נבלה נסתפקה לנו גם מחיים, בשעה שלא הועילה לה חזקת אינה זבוחה, מכל מקום אין זה עתה אותו ספק שנולד מחיים, דמחיים לא היתה אלא טרפה, ועתה נתחדש לנו ספק דנבלה וביותר אחרי דדין החזקה אינו בירור על המעשה, אלא הכרעה על הדין, אם כן בכל מקים שנתחדש לנו ספק על הדין, יש לנו לדון בה דין חזקה, ואין לחוש מה שהספק שעל המעשה כבר נולד מחיים, כיון דהחזקה אין לה ענין לעצם המעשה אלא להדין, ובנוגע להדין הרי לנו עתה ספק חדש דשמא נתנבלה, ועתה הרי מהני לה החזקה דאינה זבוחה. אולם זהו רק להראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, אבל להרמב"ם דנקובת הוושט גם מחיים נבלה, הרי הספק אחד הוא שנולד מחיים, ובשעת שחיטה לא נתחדש לנו עוד דבר, דכבר היא בספק גם מחיים. ואין לומר דגם להרמב"ם הוי הספק חדש בשעת שחיטה לענין טומאת נבלה, דמחיים אינה אלא בסכק איסור נבלה, כמו שביארו האחרונים דגם להרמב"ם אינה מטמאה מחיים, ואם כן זהו ספק שנתחדש בשעת שחיטה, ויש לדון בו חזקת אינה זבוחה. דזה אינו, דבנוגע לטומאת נבלה הרי אין החזקה מועלת כלל למאן דאמר בחולין (דף ט') בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, וכפי שפסק הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת טומאה לא אמרינן. ולא נפלאת היא אם גם הסוגיא דחולין אתיא כמאן דאמר דבחזקת טומאה לא אמרינן. ואם כן עיקר דין החזקה הוא רק במה שנוגע לאיסור נבלה, וספק זה כבר נולד מחיים, בשעה שהחזקה לא הועילה כלל ומסתייעא מסוגיא זו שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הויא נבלה מחיים. אולם אין זה מוכרח דגם ליתר הראשונים נוכל לומר דהספק אחד, כיון דהמעשה המביאה לידי ספק זה אחת היא, וכבר נסתפק לנו בה מחיים. דאף על גב דאין החזקה מבררת עצם המעשה, ואין אנו מחזיקין על פיה אלא את הדין, מכל מקום הרי בנוגע להדין אנו מסופקין על המעשה, וספק זה הרי כבר נולד לנו מחיים. אלא דלהרמב"ם הדבר מיושב בלי פקפוק. ה) ועל פי זה נמצא מקום ליישב דברי הרבנו יונה, שהביא הר"ן בפרק קמא דחולין. דאהא דאיתא בברייתא שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. כתב הר"ן בשם הר"י, ומהכא שמעינן לנשבר גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא. וכבר תמהו רבים על דבריו, דמאי ראי' היא מפסול שחיטה שיש לו חזקת איסור לאיסור טרפה שאינו אלא ספק בעלמא בלי חזקה. ונדחקו ביישובו ולדברינו הנ"ל יש לומר דגם בספק נשמטה אין כחן חזקת איסור. דכי מספקינן אי קודם שחיטה נשמטה ואסורה, הרי תחלת ספק זה נולד לן על זמן שבחיי' והספק נוגע לענין החלב של קודם שחיטה, ובשעה זו הרי לא הועילה החזקה, וכמו שכתבנו, משום דמחיים דאפילו כשאינה שמוטה אסורה משום אינה זבוחה, הרי אין סיוע מהחזקה דהוי שמוטה, ולכן אף דלאחר שחיטה יש ביד החזקה להכריע שנשמטה, דאי לא נשמטה הרי תצא עתה מאיסורה הקודם, אבל כיון שלא הועילה החזקה בתחלה כשנולד הספק לא תועיל עוד גם עתה, וכנ"ל. ומשום הכי הוי דין ספק זה ככל ספק טרפה שאין לו חזקה, ושפיר למד הר"י מכאן לאסור גם בשאר טרפות ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, כיון דגם הכא הוי דינה כמי שאין לה חזקת איסור. ואין להקשות אליבא דמאן אי אליבא דרש"י דשמוטת הסימנים אינה בכלל עיקור, ואינה אלא טרפה הרי