נאות יעקב קיט

חיים הוא, אלא הוא הדין בכל דבר שהתחיל בהשבתו שמחויב להשיבו ליד הבעלים. וכתב הוא ז"ל דהטעם בזה דמשהתחיל להשיב מחל על כבודו. יש לומר גם כן דמחילתו היא רק על זה הפעם ולא כשהחזירה ונאבדה. ולכן גם לדידהו אין לחייב בהחזירה וברחה אלא מחמת חיובו הראשון. אולם עיקר דברי הפני יהושע דמטעם שמחל על כבודו הוא, אין זה מוכרח בדברי הראשונים, שכתבו אהא דהכישה נתחייב בה כיון שהתחיל בהשבה נתחייב בה, שנראה דמשום חיוב שמירה נגעו בה. ומה שלמד כן מדברי רש"י והרמב"ם, אינו מובן, שגם הם כתבו כלשון הזה, כיון שהתחיל בהשבה, שנראה דמשום חיוב שמירה הוא, ולא משום מחילתו על כבודו. סימן כ בנקובת הוושט. בטרפות דנקובת הוושט מצאנו שלש שיטות לרבותינו הראשונים ז"ל. שיטה א' שיטת ר"ת בתוס' (דף ל') וכפי שהסביר שם הרא"ש את דבריו דנקובת הוושט אינה אלא טרפה ככל שארי טרפות ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה. וכן הוא דעת האור זרוע, כמבואר בדבריו בסימן שע"ח הביאוהו האחרונים ז"ל. ובדברינו לעיל בסימן י"ז הוכחנו דגם דעת הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו (בדף כ') היא כדעת ר"ת והאור זרוע הנ"ל. והאחרונים לא הרגישו בו. שיטה ב', והיא שיטת רוב הראשונים, דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, אלא דלאחר שחיטה הויא נבלה, דלא מהני לה שחיטה. שיטה ג', היא שיטת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות שחיטה הלכה י"ט דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים וכן הוא בשו"ע סימן ל"ג. וכבר האריכו רבותינו גדולי האחרונים ז"ל לברר בראיות את השיטה הנכונה, ולא לי להכריע. ואך את אשר מצאה ידי בעזר ה' לפלפל בדברי הראשונים ז"ל, אותו אעלה על שלחן רבנן, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. א) בחולין (דף י"א ע"ב) אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמי' דרב כהנא ואמר לי ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאי לא תימא הכי לר' מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא וכי תימא הכי נמי כו' אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר הכי נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. והקשו הראשונים ז"ל דמאי פריך לר' מאיר דוקא דחייש למיעוטא גרידא, והרי הכא דאיכא חזקת איסור דבהמה בחיי', הרי גם לדידן תקשה. דנימא סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור אינה זבוחה, ולמיעוט וחזקה הרי גם רבנן חיישו. עיין ברשב"א במשמרת הבית (דף ז') [דפוס וויען]. והמהרש"א בבכורות (דף כ') העיר גם כן בזה. ותירץ דנקובת הוושט מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ואין לה עוד חזקת איסור אינה זבוחה. אולם תירוץ זה הרי לא יתוקם לדעת רוב הראשונים דנקובת הוושט לא מהני לה שחיטה והויא נבלה. ולדידהו הקושיא בעצם תוקפה. וכבר דברו רבים ביישוב קושיא זו. ואשר נראה לי בזה. דהנה זהו מושכל ראשון בדיני חזקות, דכל חזקה שלא הועילה בשעתה, להעמיד דבר על חזקתו בשעה ראשונה שבה נולד הספק, לא תועיל עוד לבררו בזמן שאחר כך. דעיקר דין החזקה הרי הוא, שישאר הדבר מבלי שינוי מחזקתו הראשונה, וכיון שכבר בא הדבר לידי ספק, לא נוכל להעמידו על חזקתו למכרע, אחרי שכבר יצא מחזקתו הראשונה. והוא דבר פשוט. וכשם שדבר זה נוהג בחזקה של ספק דפלגא ופלגא, ודאי דהכי נמי בסמוך מיעוטא לחזקה, דכל שלא נצטרפה החזקה להמיעוט תיכף בתחלת התנגדותו להרוב, בודאי שלא תצטרף לו עוד בזמן שאחר כך, כיון דבאופן זה לא דנינן בה דין חזקה. ועוד כל שכן הוא, דאם אין החזקה מועלת באופן כזה לברר את הספק השקול, כל שכן שלא תועיל לסייע את המיעוט נגד הרוב. ומעתה נחזי אנן בסיוע דחזקת אינה זבוחה למיעוטא דנקובת הוושט. דתחלת הספק הוא שמא ניקבה מחיים [וגם נפקא מינה לדינא מחיים לענין חלבה דלא ליהוי חלב טרפה, ותרנגולת לביצתה.] ובשעה זו הרי אין לנו שם סיוע מהחזקה דאינה זבוחה להמיעוט דנקובה, דכל זמן שהיא חי' הרי גם אם אינה נקובת הוושט, לא תצא בזה מאיסור אינה זבוחה, ואין הספק דנקובת הוושט ענין אז כלל להחזקה, שאין ממנו לא סתירה ולא סיוע לאיסור דאינה זבוחה. וגם דכל זמן שהיא בחיים, דאין הספק דנקובה נוגע רק לענין חלבה, לא שייך בה כלל חזקת אינה זבוחה, דהרי חלבה לא נאסר מעולם משום אינה זבוחה. באופן דבשעה שהספק בא לעולם לא היתה החזקה דאינה זבוחה מועלת לבררו. אלא דלאחר שחיטה הוא דיש לנו סיוע מהחזקה להצד שניקבה מחיים, דאם לא ניקבה הרי תצא עתה בשחיטתה מאיסור אינה זבוחה, ואז הוא דיש להעמידה בחזקת אינה זבוחה, ואיכא סיוע מהחזקה דנימא בי' סמוך מיעוטא לחזקה. אכן כיון דכבר נולד הספק מחיים, בשעה שלא הי' באפשרי להעמיד דבר על חזקתו, הרי לא תועיל עוד החזקה גם לאחר שחיטה לברר את הספק שכבר הי', דכל שאין החזקה מועלת בשעת לידת הספק לא תועיל עוד אחר כך, ואין לומר בה עוד כלל סמוך מיעוטא לחזקה. ומשום הכי לא פריך הש"ס אלא מדר' מאיר דחייש למיעוטא גרידא. ומיושבת קושית הראשונים ז"ל. ב) אלא דלכאורה קשה. דאף דהספק דנקובה נולד מחיים בשעה שאין החזקה מועלת לו, מכל מקום אין לומר בו דכיון דלא הועילה החזקה מחיים בתחלת הספק, לא תועיל עוד גם לאחר שחיטה. דבנידון זה הרי אין לפנינו ספק אחד שנולד מחיים ונמשך גם לאחר שחיטה, דהרי הספק דנקובה הוא ספק המתחדש בכל רגע שמא עתה ניקבה, באופן שיש לנו בכל רגע ספק חדש, ואם כן נהי דכל זמן שהיא חי', אין לנו סיוע מחזקת אינה זבוחה, זהו רק על הספק שנולד בחיי', אבל על הספק הנולד בשעת שחיטה, הרי יש לנו חזקת אינה זבוחה, דבשעה זו אם לא ניקבה, הרי תצא מחזקתה הקודמת. ולא שייך עוד לומר כיון דלא הועילה החזקה בתחלת הספק מחיים, לא תועיל עוד גם אחר שחיטה, אחרי דלאחר שחיטה יש לנו ספק חדש שאין לו ענין כלל עם הספק הקודם שנולד מחיים, וכי בשביל שהספק שמחיים לא היתה לו חזקה לבררו, לא תועיל עוד חזקה להספק שבשעת שחיטה. ואין לומר דגם הספק שבשעת שחיטה אין זה אלא ספק שנולד מחיים, דהרי אם ניקבה לאחר שחיטה ממש אין הנקב אוסרתה, והספק הוא רק שמא ניקבה מחיים לפני גמר שחיטתה, ואם כן גם זהו ספק שנולד מחיים ואין לו סיוע מחזקת אינה זבוחה, אחרי דגם אם לא ניקב אז הוושט אכתי אסורה היא באותה שעה משום אינה זבוחה כל זמן שלא נגמרה שחיטתה והוי גם ספק זה כספק שאין לו חזקה. דזה אינו דעל כרחין כל שהספק הוא בשעת שחיטה גופה, יש לנו להעמידו על חזקת איסור אינו זבוחה, אף שהספק נולד לפני גמר שחיטתה. דאם לא כן לא משכחת לה להא