נאות יעקב יא

דמומר להכעיס אפילו לדבר אחד, שחיטתו פסולה גם באחרים רואין אותו כמבואר ביו"ד סימן ב'. אם כן בשוחט בשבת אף דאין לפסול שחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבתות אפילו בהתיר עצמו למיתה, אכתי תיפסל שחיטתו משום שחיטת מומר להכעיס, דלא גרע משאר שחיטה שנתחייב עלי' מיתה שפסולה משום שדינו כמומר להכעיס. ולכאורה יש לדחות דאין כוונת הרא"ש שיהא עליו דין מומר להכעיס משעת קבלת ההתראה, אלא דקבלת ההתראה שאמר על מנת כן, מוכחת לנו שעשה מעשה האיסור להכעיס, והוי מומר להכעיס משעת מעשה האיסור, אבל לא שיהא עליו דין מומר להכעיס משעת ההתראה, ואם כן אין לפסול עוד שחיטתו משום שחיטת מומר להכעיס, דכיון דמשעת מעשה השחיטה הוא דנעשה מומר, הרי דין שחיטה זו כדין כל שחיטה שנעשה מומר על ידה, שכשרה לדעת רוב הראשונים. אכן אפילו אם נפרש כן בכוונת הרא"ש, דמשעת מעשה האיסור הוא דנעשה מומר להכעיס, אכתי תיפסל שחיטתו בנידן דידן, ולא נוכל לדון בה דין שחיטה שנעשה מומר על ידה. דהא דמכשרינן שחיטה זו שנעשה בה מומר אין זה אלא היכא דנעשה מומר ע"י האיסור שעשה בשחיטתו, דהעברה שעבר היא העושה אותו למומר, כגון במחלל שבת או עובד עבודה זרה בשחיטתו, דעל ידי האיסור שעשה בשחיטתו הוא דנעשה מומר, ולכן אמרינן דשחיטה זו עצמה כשרה, דאימתי נעשה מומר לאחר שגמר שחיטתו, ואז אין עוד שחיטה לפוסלה. אבל במומר להכעיס, הא דשחיטתו פסולה, הרי אין זה משום דעל ידי מעשה זו שעשה להכעיס, נעשה מומר לכל התורה. אלא הטעם בזה, משום דפסקינן כמאן דאמר בעבודה זרה (דף כ"ו) דלהכעיס מין הוא, (כמו שכתב הר"ן בעבודה זרה, וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם, וכוותיי' הוא דפסקינן בשו"ע דמומר להכעיס שחיטתו פסולה גם כשאחרים רואין אותו). והיינו דהמעשה שעשה להכעיס מוכחת עליו שדעתו דעת מין. באופן דפסולו לא הוי מחמת מעשה זו, אלא מחמת דעתו הנפסדת שנתגלה לנו על ידי מעשה זו שעשה להכעיס, והמעשה היא רק בירור, שדעתו דעת מין, דמי שאינו מין בדעתו לא יעשה להכעים. והרי הכירור הוי שכן היתה דעתו גם בשעה שהתחיל בעברה, דאם לא כן לא הי' בא לעשות מעשה להכעיס, וסוף מעשה כזו ודאי דבמחשבה היתה תחלה. ואם כן כששחט שחיטת איסור להכעיס. ודאי דגם אותה שחיטה דינה כמו שחיטת מין, ואין עלי' דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, כיון דלא על ידי שחיטה זו הוא דנעשה מין, כי היכי דנימא בה דבסוף שחיטתו הוא דנפסל, אלא דהשחיטה מבררת לנו שהשוחט היא מין, והבירור הרי הוי שכבר הי' מין גם בהתחלת שחיטתו, ומין הוא דקשחיט*). (ומה שכתבו בהגהות אשר"י פרק קמא דחולין סימן ז' דבמומר להכעיס בעינן שיעבור ב' וג' פעמים, ולכאורה כיון דפסולו משום שנתברר לנו שדעתו דעת מין, הרי הבירור הזה הוי גם בפעם אחת ששחט להכעיס. לא קשה, דהרא"ש קאי שם אמומר להכעיס כי האי, דלא הוי מין אלא מומר, וכמו שיבואר לפנינו בשם האחרונים, דתרי מיני להכעיס נינהו, ולהכעיס כי האי דלא הוי אלא מומר, אין שחיטתו פסולה אלא באוכל נבלות להכעיס, דלא חשיב בר זביחה משום שאינו חושש לזבוח, ולא באיסור אחר שעושה להכעיס. ובכגון זה הוא דכתבו בהגהות אשר"י, דרק בשעבר ב' וצ' פעמים חשוב אינו חושש לזבוח. אבל מומר להכעיס באופן דהוי מין, שפסולו משום דמעשיו הוו בירור שדעתו דעת מין, בזה סגי לן גם בפעם אחת כדי לגלות על דעתו אפילו להסוברים בעלמא דבפעם אחת לא הוי מומר. דשאני התם דהמעשה פוסלתו וסבירא להו, דבפעם אחת לא סגי לן לפוסלו, אבל הכא דהמעשה אינה רק מבררת את פסולו, בזה סגי לן גם בפעם אחת כדי לברר את הפסול, שכבר פסול ועומד. וממילא היא הדין לאותה שחיטה). ואם כן כל שחייב מיתה על שחיטתו, שחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר להכעיס. ט) אכן מלבד דעיקר פסול שחיטת מומר להכעיס במחלוקת שנוי' דהא דפסקינן בסימן ב' דמומר להכעיס אפילו לדבר אחד שחיטתו פסולה, לאו דכולי עלמא היא, דלמאן דאמר בעבודה זרה דלהכעיס מומר הוי, ולהראשונים דפסקי כוותי' כמו שהביא הטור בסימן ב' בשם הרשב"א, הרי דינו כשאר מומר לדבר אחד, שאין שחיטתו פסולה. ולדידהו בשוחט בשבת כל שאין בשחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבתות אין לפוסלה גם כשהתיר עצמו למיתה משום שחיטת מומר להכעיס, אחרי דמומר להכעיס אין בו שום פסול שחיטה. עוד זאת נראה לי לומר בעיקר דברי הרא"ש דמועד קטן, דמה שכתב הרא"ש בהתיר עצמו למיתה דהוי מומר להכעיס משום שאמר על מנת כן, לא כיון בזה לטעם כעיקר, דליהוי מומר גמור לכל מילי, אלא דוקא לענין אבילות לחוד. דכבר אמרו שאין מתאבלין עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן, הוסיף עוד טעם למה דלא חשו למנוע מהן מצות אבילות, משים דעשאום כמומרין להכעיס, אבל לא שיהא עליהם דין מומר גמור לכל דבר. וכמו שאפר בראיות נכוחות. ולכאורה נראה ראי' לזה מדברי הגמ' דשבועות (דף ל"ז ע"א) דאמרינן שם הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא כו' או דלמא הא והא עבדינן בי', והנה הרא"ש עצמו דעתו דמומר להכעיס הוי מין, כמפורש בדבריו שם במועד קטן שכתב וז"ל או אם הוא עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס הרי זה כעובד עבודה זרה דקיימא לן בפרק בתרא דהוריות דף י"א דמומר אוכל נבלות להכעיס עבריין הוא עד כאן דבריו [ומה שכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין דדוקא אוכל נבלות להכעיס שחיטתו פסולה משום שאינו חושש לזבוח ואינו בר זביחה, *) ולא זו בלבד, אלא שיש לדון גם על כל שחיטותיו הקודמות שפסולות הן, על פי מה שכתב התבואות שיר בסימן ב' דכשנעשה מומר יש לפסול כל שחיטותיו למפרע, דהוי כתרתי לריעותא דמקוה, דהעמד בהמה על חזקת איסור, וגברא הרי איתרע לפניך, ולא ידעינן אימתי נעשה מומר. ובשב שמעתתא השיג עליו בצדק, דבמקוה אנו מסופקין על החסרון שלפנינו מתי נעשה בהמקוה, אבל במומר, המעשה שנעשה בה מומר, לפנינו היא, ואין אנו מסופקין מתי עשה אותה, ואם נבוא לומר שיהא מומר למפרע, צריכין אנו לחוש שמא עשה מעשה כזו גם בזמן הקודם, וחששא כזו לא שמענו, שנחוש שעשה מעשה איסור אחרת, בשביל שעשה מעשה זו, עד כאן דבריו. ואם כן זהו רק בשארי מומרין שהמעשה היא הפוסלתן, אבל במומר להכעיס שפסולו הוא משום שממעשיו נתברר לנו שדעתו דעת מין, הרי כשנבוא לפוסלו למפרע, אין אנו צריכין לחוש שמא עשה מעשה אחרת הפוסלתו, אלא שמא בא כבר לכלל דיעה זו, דעת מין שנתגלתה בו עתה, וזה דומה ממש למקוה, שאנו מסופקין על הפסד דעתו זו, שנתגלתה לנו עתה, מתי נתחדשה בו. ואם כן במומר להכעיס יש לפסול גם כל שחיטותיו הקודמות, (ועיין בבית הלוי חלק שני סימן ד' שכתב להעיר על השב שמעתתא, לפסול מה ששחט למפרע באין אחרים רואין אותו) דבזה יש מקום לדברי התבואות שור, ולא שייך דיחויו של השב שמעתתא. ואולם אפילו למה שכתבו האחרונים לדחות עיקר דברי התבואות שור, דלא שייך כלל להסתפק לענין שחיטותיו הקודמות, משים דהחזקת כשרות של כל אחד מישראל ודאית היא, ואינה נכנסת לגדר ספק כלל, באופן שרגע אחת קודם שראינו בו מעשה האיסור, הוא בעינינו ודאי כשר, כמו שהאריך בזה מורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בספרו חלק שני סימן ד', וכן כתב בחידושו הרי"מ על חו"מ סימן ל"ד יעו"ש, וזה שייך גם במומר להכעיס, דקודם שראינו בו שדעתו נפסדת, הוא בעינינו ודאי כשר, מכל מקום נראה שעל שעה זו שמקבלת ההתראה עד השחיטה, אין לדון כסברת האחרונים הנ"ל. דמשעה שקיבל עליו התראה הרי איתרע חזקת כשרות דילי', ויש לנו לחוש, שמא מאותה שעה כבר נתחדשה בו דעתו זו דעת מין, שראינו בו עתה בשעת שחיטה, וכבר הי' מין משעת קבלת ההתראה ואם כן גם לולא הטעם שכתבנו בפנים, אין לדון עוד על אותה שחיטה דין שחיטה שנעשה מומר על ידה דיש לפוסלה מטעם תרתי לריעותא.