נאות יעקב קיח

מדברי התוס' ביבמות (דף כ') כמו שהקשינו, וכתב דאין סברא לומר הואיל ואשתרי אידחי, ועל כרחין דגם האיסור השני הוי דחייתו בגדר היתר. אבל אין זה מוכרח, אחרי הכלל שכללו האחרונים, דכל דאין מצותו בכך לא הוי בגדר היתר. ידידו המוקירו ומכבדו יעקב כהנא שפירא. סימן יט הערה אחת בכסהו ונתגלה. במשנה דחולין (דף פ"ז) כסהו ונתגלה פטור מלכסות ובגמ' אמרינן עלה אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי מאי שנא מהשבת אבדה דאמר מר השב אפילו מאה פעמים. ולכאורה קושית רב אחא אינה מובנת, דבהשבת אבדה בהחזירה וברחה הרי בכל פעם אבדה חדשה היא, ובכל שעת מציאה הוי חיוב חדש, דמאי שנא שור זה שנאבד כבר פעם אחת, משור אחר של זה הבעלים, דכיון דגילתה התורה דאין זה פטור מה שהחזיר פעם אחת, הלא מתחדש עליו בכל פעם חיוב חדש, ואין אנו צריכין בכל פעם לחיובו שנתחייב בשעת מציאה ראשונה. אבל בכסוי הדם דחיובו אינו אלא על ידי שחיטתו הרי כשכסה ונתגלה, לא נוכל לומר שנתחדש עליו עתה חיוב חדש של מצות כסוי, אחרי דאין כאן שחיטה חדשה, ואין לחייבו גם עתה אלא מטעם חיובו הראשון של אותה שחיטה. ועל זה הרי אין לנו ראי' מהחזירה וברחה, דיש לומר דגם התם חיובו הראשון כבר הלך לו כשהחזירה, אלא דלאחר שברחה נתחייב מחדש, דאבדה חדשה היא. וההכרח לומר דקושית רב אחא הוי ממשמעותא דקראי, דבברייתא הרי מרבה לה להחזירה וברחה מקרא דהשב אפילו מאה פעמים, ולא מחייב לי' מסברא משום דבכל פעם אבדה חדשה היא, ומשים הכי פריך דהכי נמי נימא גבי כסוי דוכסהו אפילו מאה פעמים משמע. ב) אולם יש ליישב ברווחא, דקושית רב אחא הוי גם מעיקר הדין. דלכאורה מה שהקשינו על הסוגיא דחולין הרי קשה גם על גוף הברייתא דמרבה להחזירה וברחה מקרא דהשב אפילו מאה פעמים. וההוא מרבנן פריך לי' לרבא דלמא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ותו לא, דלמה לן כלל הך משמעותא דהשב, והרי בכל פעם אבדה חדשה היא וחיובו חדש, וכמו שכתבנו, דמאי שנא שור זה משור אחר של אותו הבעלים. וההוא מרבנן מאי פריך ותו לא, והרי בכל פעם אבדה היא מחדש. ואין זה דומה למה שאמרו בשילוח הקן שלח אפילו מאה פעמים משמע. וכן אמרו במצות תוכחה. דהתם יש לומר דהוי אמינא דבכל קן אין עליו מצות שילוח אלא פעם אחת, וכן במצות תוכחה שאין לו להוכיח לאדם אחד אלא פעם אחת. אבל באבדה הרי אין לומר דס"ד דבכל אבדה אין מצוה להשיבה אלא פעם אחת, דבהשבת אבדה הרי המצוה היא לגבי הבעלים, ואם בחנו לדון כאן כמו בשילוח הקן ובתוכחה, הי' לנו לומר דאי לאו דהשב אפילו מאה פעמים משמע הוי אמינא דלאדם אחד אין חיוב השבת אבדה אלא פעם אחת, ואם כן גם בנאבדה לו אבדה אחרת לא הי' מחויב להשיב, ומאי שנא דנקיט דיני' בהחזירה וברחה, ולא מרבה ממשמעותא דהשב לאבדה אחרת של זה הבעלים. אלא ודאי דבאבדה שהוא ענין של הפסד ממון, לא שייך לומר דהוי אמינא שאינו מחויב להשיב לו אלא אבדה אחת, אם כן הכי נמי באותה האבדה כשהחזירה וברחה והויא אבדה חדשה, איך תיסק אדעתין דאינו מחויב להחזיר אי לאו ריבוייא דקרא. ג) אשר על כן הי' נראה דהא דמרבינן ממשמעותא דהשב להחזירה וברחה, היינו לענין זה שיהא חיובו הראשון נמשך עליו גם עתה כשברחה. ומלבד מה דהוי עתה אבדה חדשה והוי עליו חיוב חדש, עוד מחויב גם עתה מחמת חיובו הראשין. ונפקא מינה כגון בזקן ואינה לפי כבודו והכישה ונתחייב בה, והחזירה וברחה, דאלו מטעם דהוי עתה אבדה חדשה, הרי אין לחייבו כל זמן שלא הכישה, ואהני לן חיובו הראשון לחייבו גם עתה אפילו כשלא הכישה. וזהו דמרבינן מהשב ואפילו ק' פעמים, דכל שנתחייב פעם אחת, מחויב להחזיר כמה פעמים, ואין אנו צריכין עוד לחייבו בכל פעם מחדש. אלא שמסופק אני אי דינא הכי ואולם כמעט שנראה כן מהמשן לשין הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה הלכה י"ד. דזה לשונו שם, וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להיטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע, עד כאן לשונו. ומסמיכות הדברים הרי נראה דגם בזקן ואינה לפי כבודו שהכישה והחזירה וברחה חייב להחזיר. ומשום דכל שנתחייב פעם אחת, נמשך חיובו הראשון גם כשהחזירה וברחה, וכיון שכן יש לומר דכל עיקר הדרשא דהשב אפילו ק' פעמים להכי הוא דאתי, דגם היכא דאין לחייבו מחדש מחוייב הוא מחיובו הראשון, דבלאו הכי אין צורך כלל לדרשא זו. ד) ואין לומר דגם בזקן ואינה לפי כבודו שהכישה והחזירה וברחה, אין צורך לדרשא זו. דבבבא בתרא (דף פ"ח) אמרינן אהא דהכישה נתחייב בה אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו ניגרי ברייתא. ופירש הרשב"ם דבזה שהכישה הרגילה לברוח ולילך למרחוק ולכן נתחייב בה. ומטעם זה הרי יש לחייבו גם בהחזירה וברחה, דמי יימר לן דגם עתה מה שברחה אין זה מפני שהרגילה לכך, ואיך ניקום וניהב קצבה להרגלה שנתן בה. דזה אינו דודאי נראה פשוט דהך טעמא דאנקטינהו נגרי ברייתא לא שייך אלא על אותה שעה שהכישה, שבפעם זה הרגילה לברוח, אבל לא דנאמר כן גם על מה שברחה לאחר זמן. דהרי כיוצא בזה מצאנו בירושלמי בבא קמא פ"ד המכיש בהמת חברו והזיקה חייב בנזקי'. ופירשו המפרשים דעל ידי הכשתה הרגילה להזיק ומשום הכי חייב בנזקי' והתם הרי ודאי אין חיובו אלא על מה שהזיקה בפעם זה שהכישה, דאטו לעולם ליזיל וליחייב במה שתזיק כל ימי'. וזה לשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות נזקי ממון הלכה ג', וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. הרי מפורש דהחיוב הוא רק על מה שהזיקה בפעם זה שהכישה, אף דהטעם הוא מפני שהרגילה להזיק. והכא נמי באנקטינהו נגרי ברייתא, שחייב בהשבה מפני שהרגילה לברוח, לא הי' מחוייב מטעם זה אלא כשברחה בשעה שהכישה. אלא דממשמעותא דהשב מרבינן לחייבו גם כשהחזירה וברחה מחמת חיובו הראשון וכיון שכן הרי תתפרש ברווחא קושית הש"ס בחולין מהחזירה וברחה. דכיון דלאו מטעם חיוב של אבדה חדשה אתינן עלה, אלא שחיובו הראשון נמשך עליו גם לאחר שברחה, אם כן גם בכסהו ונתגלה נימא הכי שיתחייב מחמת חיובו הראשון גם לאחר שנתגלה והוי הקושיא מעיקר הדין ולא רק ממשמעות דורשין. גם למה שכתב הפני יהושע בטעמן של הראשונים דדינא דרבה בהכישה, לאו דוקא בבעלי