נאות יעקב קיז

גם לאחר שגירשה. זהו רק בנוגע להמייבם, אבל לגבי האחין יש לנו לומר לר"ל דמשעה שיבמה חזר על האחין איסור אשת אח מאחיהם המת [וכמו שכתבו התוס' (בדף ח'), דעל המייבם גופי' הי' לנו לומר דצריך קרא להתיר לו גם ביאה שני', אלא דאין סברא לומר דהתורה התירה לו רק ביאה אחת. אבל על האחין דלא שייך לומר כן יש לנו לומר דמשעה שנתקיימה מצות יבום, חזר עליהם איסור אשת אח של המת] דלדידי' הוא דגלי רחמנא שנפקע האיסור הקודם לגמרי ולא להאחין. ונמצא כשגירשה המייבם או שמת איכא על האחין תרי איסורי דאשת אח, של זה המייבם ושל המת. ואם כן תקשה לריש לקיש איך תעלה תמיד לייבום כשתפול בפעם שניי', והרי לא הותר במצות ייבום אלא איסור אשת אח אחד, אבל לא תרי איסורי, דזהו כל האיסור של אשת אחיו שלא הי' בעולמו ושל צרת צרה משום דאיכא עליי' עוד איסור אשת אח מהנפילה הקודמת והכא נמי דהוי עלה תרי איסורי דאשת אח, של נפילה זו ושל נפילה הקודמת היכי מתחזיא לייבום. והניחא למאן דמפיק איסור צרת צרה מלצרור, הרי מוכח מזה גופא דבעלמא התירה התורה גם הנפילה השני', אף דאיכא תרי איסורי דאשת אח. אבל לרבי דנפיק לי' צרת צרה מסברא, כמבואר (בדף ח' ע"ב) בדברי רש"י, אם כן לא מצינו בפירוש שהתירה התורה להנפילה השני'. ואמרתי לתרץ מסברא דבייבום במה דגלי לן קרא שמגרשה בגט ומחזירה, אורי לן רחמנא דכשמיבמה עומר המייבם במקום אחיו לגמרי, והוי כאישות אחת, שנתרוקן האישות של אחיו המת להמייבם. ולא רק שניתר האיסור של אשת אח הקודם, אלא שנפקעה גם האישות הקודמת והוו שניהם בית אחד. והסברתי כן בדברי התוס' דיבמות (דף כ' ריש ע"א) בטעמא דר' שמעון דמתיר ייבם ואחר כך נולד. יעויין שם שסברתי מתבארת להדיא בדבריהם לר' שמעון. ואפילו לרבנן דפליגי התם היינו רק באיסורא אבל בהיתירא מודו גם אינהי בעיקר הסברא, וכדאמרינן שם מסתברא שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא. ולכן אין עוד לומר דלאחר הייבום ישוב על האחין איסור אשת אח של המת, אחרי דאישותו של המת נפקעה לגמרי משעה שייבמה זה, ולא נשאר עוד ממנה שום איסור, ואין זה ענין לשליחותא דאחין קעביד. ורק בחליצה הוא דאיפלגו. דהתם לא נפקעה אישותו של הראשון, והכי נמי באחין על הצרה, דהא דייבום מפקיע אישותו של המת הרי זהו רק בנוגע להיבמה שנתיבמה, אבל לא דנפקע אישותו של הראשון לגמרי גם בנוגע להצרות. אלא דרחמנא נתקי' לעשה ואיפלגו על האחין מטעמא דשליחותא דאחין קעביד. וב"ה מצאתי בירושלמי דיבמת פרק א' הלכה א' הדברים מפורשין כמו שכתבתי. דהכי איתא התם חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עלי' נאסרה לאחין תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי [הרי דקשה לי' כקושיתנו דאיך מותרת בנפילה שני'] אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, למפרע חל עלי' איסורי של מת אצל האחין [היינו איסור אשת אח של המת] אבל אם בא עלי' אשתו היא ואין כאן אלא איסור אשת אח אחד דנעשה כאישות אחת] ותני ר' חייא [פירוש ושפיר תני ר' חייא] מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי. והדברים מבוארין. נמצא לפי זה דהיתר איסור אשת אח שבמצות ייבום הוא רק על הביאה הראשונה, דעל הביאה השני' לא שייך כלל לומר שהיתר בה איסור אשת אח, כיון דלאחר שלקחה אין לנו עוד האישות של האח המת, ואין כאן מה להתיר, דנתריקנה אישותו לגמרי לזה המייבם, דמטעם זה מותרת להאחין בנרילה שני', וכנ"ל. ולפי זה אין עוד מקום לומר על הביאה השני' הואיל ואשתרי אשתרי להתיר בה איסור אחר משום היתירא דאיסור אשת אח כמו בנידון דידן בנתמנה להיות כהן גדול דהרי לא נוכל להתיר את האיסור דאלמנה, אלא כל זמן דמשתרי לן גם איסור אשת אח אבל בביאה שני' דכבר פקעה האישות הראשונה לגמרי, ואין לנו עוד כלל איסור אשת אח אלא איסור דאלמנה לתודי', איך נאמר כאן הואיל ואשתרי איסור אשת אח, אשתרי נמי איסור אלמנה לכהן גדול, אחרי דאיסור אשת אח לא אשתרי עוד הכא כלל, אלא שאיננו לגמרי. ואם יש לומר הואיל ואשתרי הוא רק על הביאה הראשונה דאיתי' לאיסור אשת אח והותר, אבל מביאה ראשונה ואילך דפקע איסור אשת אח, וליתי' עוד דלישתרי, ממילא אין לומר הואיל ואשתרי אשתרי. והא דאמרינן באחות אשה דהוי אמינא הואיל ואשתרי אשתרי יתפרש בביאה ראשונה, כמו הא דעשה דוחה לא תעשה דאמרינן התם] אבל בביאה שני' לא שייך בה כלל הואיל ואשתרי אשתרי. ואתי שפיר מתניתין דשומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול. דמתני' אשמועינן דשומרת יבם אינה כארוסה, ולא הוי כאירם את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול דמותרת לו לגמרי וכנ"ל. ואי מטעם הואיל ואשתרי אשתרי הרי אין זה אלא בביאה ראשונה. ומדרבנן יש לאסור גם ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. ולהכי לא יכנוס כלל. ו) ואחד העירני כיון דבביאה ראשונה אישתרי איסור דאלמנה, שוב בביאה שני' יש לנו לומר דהוי כאירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול. אבל אין בזה כלום, דזה לא דמי כלל לאירס את האלמנה. דהתם בשעת האירוסין לא הי' בזה שום איסור אלמנה, אבל הכא האיסור דאלמנה הי' עליו גם בביאה ראשונה, אלא שאז היתה עליו מצוה המתרת איסור זה, ובביאה שני' דאין עוד מצוה, ישוב האיסור לאיתנו. והרי אם בא עלי' ביאה ראשונה שלא לשם מצוה פגע גם באיסור אלמנה, דהאיסור ישנו גם מעיקרא אלא שהותר משום מצוה, מה שאין כן באירס יונתמנה להיות כהן גדול, דעיקר האיסור נתחדש בו כשנתמנה להיות כהן גדול. אלא אי קשה הא קשה דהתוס' ביבמות (דף כ' ע"ב) כתבו דכל היכא דבביאה ראשונה הותר האיסור בגדר היתר, שוב מותרת לו לעולם, מטעם דכיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, דלאו דוקא באיסורא דאשת אח הוא דאמרינן הכי, אלא הוא הדין בכל האיסורין. ואם כן בנידון דידן דבביאה ראשונה דיינינן בה הואיל ואשתרי אשתרי והותר איסור אלמנה בגדר היתר, הרי שוב מותר לעולם גם האיסור דאלמנה, מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר, ומה לנו דבביאה שני' לא שייך עוד הואיל ואשתרי אשתרי. וזה קשה גם לתירוצנו הראשון דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא בדבר של מצוה, ולכן אין לומר כן אלא בביאה ראשונה, שכן תירץ גם בספר בית מאיר. ולדברי התוס' הנ"ל אכתי קשה, דכל דהביאה הראשונה הותרה בגדר היתר, שוב מותרת לעולם. אולם יש מקום ליישב גם זה. לפי מה שביארו רבותינו האחרונים בדחיית האיסורים, דלפעמים הוי בגדר דחי' ולפעמים בגדר היתר, וכתבו דהיכא דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר, הוי בגדר היתר, ומה דאין מצותו בכך הוי בגדר דחי'. ולפי זה יש לומר דבכל מקום דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, היתרו של האיסור הראשון הוי בגדר היתר, אבל היתרו של השני אינו אלא בגדר דחי', דהרי היתר האיסור השני אין מצותו בכך, אלא דאיתרמי עכשיו יחד עם האיסור הראשון דהוי מצותו בכך, ולכן אין דין היתרו אלא כהיתר כל איסור דלא הוי מצותו בכך, שאינו אלא בגדר דחי'. ומצאתי בספר חמדת שלמה חלק או"ח סימן י"ט שהביא תירוצי של הבית מאיר הנ"ל והעיר עליו