נאות יעקב קיד

והרי הטור הפוסל שם גבי גט, כתב בסימן כ"ח שחט ולא הי' עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות, ולא פטר לי' משים מחוסר גרירה, כמו דפסול בגט כי האי גוונא. ומצאתי בספר אור שמח הלכות גירושין שהרגיש בזה (ומה שהעיר עוד שם הגאון המחבר שי' בנשתטה לאחר הכתיבה וחזר ונשתפה לפני הנתינה, דליפסול משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה על פי דברי הירושלמי הנ"ל שפוסל בחיברו בין כתיבה לנתינה, לפלא שהעלים עין מדברי הר"ן הנ"ל דכל דאין חסרון המעשה בגוף הגט לא מיפסל, ומחוסר מעשה דנשתפה מי עדיף ממחוסר הקנאה]. ונראה פשוט דלא דמי כסוי לגט, דבכסוי הרי אנו דנין על עסק חיוב ופטור, דהיכא דמחוסר גרירה, הרי אין הפירוש דמפסל הכסוי, אלא דבכי האי גוונא לא חייבתו התורה בכסוי. ואם כן כל שאם לא הי' ניתז לא הי' מחוסר גרירה, הרי כבר נתחייב בכסוי מאותה שעה קודם שניתז, ואיך יפטר מחיובו במה שניתז אחר כך, ונעשה מחוסר גרירה, ודבר זה לא אשכחן אלא לפוטרו מעיקרא שלא יתחייב כלל בכסוי, וכגון בדם קדשים דלכתחלה מחוייב הוא למצות דמו אל קיר המזבח במקום דלא חזי לכסוי, דהתם אין לומר שכבר נתחייב בכסוי קודם שהגיע הדם אל קיר המזבח ולא הי' עוד מחוסר גרירה, דהרי מתחלה מחויב הוא למצות את הדם דוקא אל קיר המזבח, באופן שאינו ראוי לכסוי, ואיך נאמר שמחוייב בכסוי כל זמן שמוטלת עליו מצוה כזו שמונעת את הכסוי, וודאי דקודם שנתקיימה מצות מצוי הדם אל קיר המזבח, לא נתחייב עדיין בכסוי, ולאחר שהגיע אל הקיר, הרי כבר הוא מחוסר גרירה, ואין לחייבו עוד, ואם כן הפטור דמחוסר גרירה פוטרו מעיקרו שלא יתחייב כלל בכסוי. אבל לפוטרו ממצות כסוי שכבר נתחייב בה, משום דהוי מחוסר גרירה, כמו שהוא הדין בדם הניתז, זה לא שמענו, ומשום הכי מחוייב לגרור ולכסות. ואם כן זהו רק בכסוי שהוא דין חיוב ופטור מה שאין כן בגט שאנו דנין על כשר ופסול, והרי דבר האפשרי הוא שהכשר יחזור ויפסל, משום הכי שייך פסול זה גם בחיברו בין כתיבה לנתינה וחזר ותלשו, דאף שהי' כשר לנתינה קודם שחיברו, מיפסל אחר כך כשחיברו, והוא כשר שחזר ונפסל. ועיין בריטב"א שכתב על קושית התוס' בדם הניתז, וזה לשונו, דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי הי' לכסוי בלי גרירה אם יפול על הארץ מה שאין כן בזה דבעינן ונמצה דמו אל קיר המזבח. ופשוט כמו שכתבתי. וגם בלשון התוס' יש להעמיס כוונה זו, וכדברי הריטב"א. אולם גם אם לא נקבל לכוונה זו בדברי התוס' לא תקשה גם כן לסברתם מהירושלמי דגטין. דיש לומר דהתוס' כתבו כן לדינא, ומשום שדעתם כדעת הרשב"א בחידושיו לגטין (בדף כ"א), דהש"ס דידן פליג על הירושלמי, ולדידן כל שהי' תלוש בשעת הכתיבה אף אם חיברו אחר כך, ליכא למיבעי כלל, והוי ודאי כשר. ומשום הכי לא אצטריכו התוס' לחילוק זה, והוי כסוי דומיא דגט. אבל להירושלמי ולהראשונים החולקים על הרשב"א גבי גט, יש לחלק כנ"ל, ולא קשה מגטין. ג) ובזה יש למצוא פתרי לקושית אאמו"ר הגאון שליט"א בסוגיא דחולין (דף קל"ט) דמייתי שם הש"ס ראי' להגביה והדר אקדשה דחייב בשילוח הקן, מהא דתניא ר' יוחנן בן יוסף אומר הקדיש חי' ואחר כך שחטה פטור מלכסות שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש. והקשה אאמו"ר הגאון נ"י, דלמה לו לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, תיפוק לי' דהני טעמי דפטרי דם קדשים מכסוי לא שייכי כלל בשחטה ואחר כך הקדישה, דלהטמם דשחיטה שאינה ראוי' משום שאין להן פדיון, הרי בהקדישה אחר כך לא שייך זה, דהשחיטה בשעתה הרי היתה ראוי', ומאיזה טעם יפטרנה ההקדש שאחר כך. ולהטעם דמחוסר פדיי', הרי כתבו התוס' בדם הניתז דלא מיפטר מטעם מחוסר גרירה, משום דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה, והכא נמי אי לאו דהקדישה אחר כך הרי לא הי' צריך פדיי'. באופן דאין לנו שום טעם לפטור בהקדישה אחר כך. ואם כן למה לי' לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, אחרי דגם דלפי שהיא עתה אין לנו שום טעם לפטור. ומאי ראי' מייתי מזה להגביה ואחר כך הקדישה, דהתם אית לן מיעוטא להדיא להקדש, ומיעוט זה שייך גם בהקדישה אחר כך, אלא שבאנו לחייבו מטעם שכבר נתחייב קודם שהקדיש, ועל זה אין לנו ראי' מכסוי. וקשה גם הסוגיא גם גוף הברייתא. והקושיא עצומה. וכבר נדפסה בשמו בספר ״משיב דבר״ להגאון הנצי"ב מוואלאזין זצ"ל ולפי דברינו הנ"ל, יש למצוא יישוב לקושיתו. דלפי הירושלמי דגטין דגם בחיברו לאחר כתיבה וחזר ותלשו יש לפסול משום מחוסר קציצה, הרי באמת הי' מקום לפטור מכסוי גם בדם הניתז וגם בשחטה ואחר כך הקדישה, דהרי כשהקדישה צריך הדם פדיון קודם שיכסנו ויפסידנו והוי מחוסר שפיכה פדי' וכסוי, דפטור ממצות כסוי. ואף דאם לא הי' מקדישה לא הי' מחוסר פדיון, הרי דמי בזה לגט שחיברו אחר כתיבתו בתלוש. וכמו כן בדם הניתז דהוי מחוסר גרירה וכמו שהקשינו לעיל להירושלמי. וצריך לומר דשאני דין כסוי מגט שהוא דין חיוב ופטור, ואין לפוטרו כשנעשה מחוסר מעשה כל שכבר נתחייב במצותה. ואם כן אתי שפיר בפשיטות מה דנקטה הברייתא לטעמא דכבר נתחייב בכסוי בשחטה ואחר כך הקדישה, דבאמת לולא טעם זה הי' מקום לפוטרו גם בהקדישה אחר כך, וכמו שכתבנו. וגם להראשונים שדעתם דהש"ס דידן לא סביר לה להך איבעיא דהירושלמי וכמו שכתב הרשב"א, אתיא שפיר הברייתא דר' יוחנן בן יוסף היא, ויש לומר דאיהו סבירא לי' כהירושלמי ולכן נקט להך טעמא. ואתי שפיר גם הסוגיא דמייתי מינה ראי' לשילוח הקן. דמדר' יוחנן בן יוסף נשמע לדידן, דכל היכא דשייך טעמא דכבר נתחייב אין לפטור עוד אחר כך. ואף על גב דהתוס' בתירוצם לדם הניתז לא הזכירו כלל טעמא דכבר נתחייב בכסוי, ולסברתם דמשום דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה חייב בכסוי, הרי תקום קושית אאמו"ר נ"י בתוקפה. אבל הרי כבר כתבנו דיש לומר דדעת התוס' כהרשב"א, דלדידן לא סבירא לן להך ספיקא דהירושלמי, ולכן לא אצטריכו לסברא זו, אבל הברייתא דיחידאה היא, יש לומר דאית לי' כהירושלמי, ומשום הכי צריך לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, וכנ"ל. ד) ונראה לי עוד בהסבר הדברים. דדרשא זו דושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי לא דמי לדרשא דמי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה דגבי גט. דלכאורה קשה עוד בהך דרשא דיצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי, דבסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) אמרינן גבי עץ מחובר שאינו טעון קבורה דיצא זה שמחוסר קציצה וקבורה, ור' יוסי ממעט גם עץ נעוץ משום שמחוסר תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום היא. הרי דלרבנן, דנקטינן כוותיי', לא חשיבא גם תלישה למחוסר מעשה, ואמאי חשבינן הכא מחוסר גרירה למחוסר מעשה, ומי עדיפא גרירתו של דם, מתלישתו של עץ הנעוץ. ובהא דממעטינן קדשי בדק הבית משום יצא זה שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי לא קשה מסנהדרין, דהתם טעם אחר בדבר. דכיון דלולא הפדיון אין בו חיוב כסוי, דהוי שחיטה שאינה ראוי'. שאין בה כלל דין מצות כסוי, והפדיון היא המביא את הדם לידי חיוב, נמצא דהפדיון חסר כאן