נאות יעקב קיג

לאחר השהיי', הכי נמי יש להכשיר לגמרי, כשיש בו שיעור שחיטה במה ששחט לפני השהיי', וכי פסלינן כי האי גוונא לרש"י הוא רק משום שהשהיי' מוספת פסול, והכי נמי שיש לפסול משום נבלה בשהיי' במיעוט קמא דוושט, כיון דשחיטה פסולה היא שפסלתה השהיי'. וגם החולקים על רש"י הרי לא מטעם זה נחלקו עליו וכמו שכתבתי לעיל, ומוכח דלכולי עלמא פעולת השהיי' היא לפסול את השחיטה ואם כן בשהה במיעוט קמא דוושט הוי נבלה לכולי עלמא, גם להראשונים דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. ו) אלא דאכתי צ"ע במה שכתב הרא"ה דלא איצטריך לאשמעינן פסול שהיי' במליקה, גם אם נפרש בדעתו כמו שכתבנו, דהא דשהיי' מחלקת ידעינן מסברא גם בלי ההלכה. דאכתי צריכין אנו גם לפי זה לפסול שהיי' במליקה. דבגמ' איבעיא אי שהייות מצטרפות. והרי צירוף זה לכאורה אין לו מקום אלא כפי ההלכה דשהיי' מוספת פסול בשחיטה, ואז שייך לומר שיצטרפו השהייות לפסול, אבל לולא ההלכה, והשהיי' לא היתה אלא הפסק מסברא בעלמא כמו שכתבנו להרא"ה, הרי לא הוי שייך כלל צירוף בשיעורו של הפסק זה, דכיון דכל אחד במקומו אין בו שיעור הפסק, והוי כלא נפסק כלל באותו מקום, איך נצרף אותו השיעור לההפסק שבמקום אחר, שגם שם הוי כלא נפסק, ובאיזה מקום נחשוב את ההפסק, וגם דאיך יהי' נפסק במקום זה משום שנפסק במקום אחר. וודאי נראה דאיבעיא זו אין לה מקום אלא אי שהיי' מוספת פסול, ואינה מטעם הפסק לחודי', ובזה שייך צירוף. [ויהי' גם מזה ראי' לספקו של הגרעק"א שהבאנו לעיל, דכיון דהשהיי' מוספת פסול הרי הוי נבלה גם במיעוט קמא דוושט לכולי עלמא] ואם כן גם במליקה צריך לאשמועינן פסול שהיי' כדי שיצטרפו השהייות, דאלו משום הפסק לא הוי שייך בה צירוף, ולא הוי תו כמולק את הטרפה, אחרי דהוי כלא נפסק כלל והוי הכל מליקה אחת. אכן אם כי מסברא הדבר נראה כן, אבל מה נעשה ובירושלמי ברכות ריש פרק הקורא מצאתי היפוך סברא זו. דאיבעיא להו התם אי שהייות מצטרפות, לענין הפסק בקריאת שמע. הרי דגם בדבר שהוא משום הפסק שייך צירוף שהייות. ואם כי הסברא אינה מובנת בזה, אבל דבר הנאמר בירושלמי הוא. אולם זה פלא, דספק זה של הירושלמי לא נזכר לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך. ונפלא עוד יותר, דבאותה איבעיא איבעיא להו התם עוד בירושלמי אי משערינן בקורא עצמו לענין שהה כדי לגמור את כולה וספק זה כתבוהו הפוסקים, והספק דשהייות מהו שיצטרפו הנאמר שם על אתר, אין לו זכר בדברי שום פוסק. גם הרשב"א בחידושיו לברכות ריש פרק הקורא, הביא הדין דמשערינן בקורא עצמו, ודין דשהייות שמצטרפות לא הזכיר גם עיקר הפירוש בדברי הרא"ה, דגם לולא ההלכה אית לן פסול שהיי' מסברא מחמת הפסק, הוא דבר חדש שלא שמענוהו. וגם דביטולו מוכח מדעת הראשונים דנקובת הוושט הוי נבלה, ואין שחיטה מועלת בה. דלדידהו על כרחך לית להו כסברת הרא"ה, דאם לא כן למה לן כלל ההלכה דשהי' פוסלת בשחיטה, והלא כבר אין השחיטה מועלת בה, משום דהויא נקובת הוושט, כיוון דשהיי' מחלקת מסברא. וקשה להבין טעם דבריו. עוד זה צריך לי עיון בלשון הרא"ה, דנקט דבריו במלק חציו של סימן, וכתב כיון דאיטרפא לה ושהי אחר כך, כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קמלק והרי הוא כנטרפה מעיקרא. ולא אבין, דבאופן יה שאין כאן שיעור מליקה במקום אחד למה לי' לטעמא דכי קא מלק טרפה קמלק, השנוי במחלוקת, ולר' מאיר מליקת טרפה מוציאה מידי נבלה, תיפוק לי' דכששהה בין שני חצאי סימן, כיון שהשהיי' מחלקת, הרי אין לנו שיעור מליקה כשבטל הצירוף, והוי כלא מלק כלל. ואי דצריכינן לטעמא דהוי כמולק את הטרפה הוא רק באופן שמלק מיעוט הוושט ושהה, ואחר כך מלק את הרוב הנשאר, דאיכא שיעור מליקה במקום אחד, והתם גם אם השהיי' מחלקת אכתי אית לן מיהת מליקה. אלא דכיון דלא הוי חדא מליקה הוי מליקת הרוב שאחר השהיי' כמולק את הטרפה. אבל באופן שכתב הוא ז"ל דהשהיי' היתה אחר חציו של סימן, הרי לא צריכינן כלל לטעמא דמולק את הטרפה, אחרי דאין לנו רק שני חצאי מליקה. וצ"ע. סימן יח לחכם אחד. א) אשר הקשה בסוגיא דריש פרק כסוי הדם, דממעטינן דם קדשים מכסוי מקרא דושפך וכסה, מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכסוי. וגבי גט כתב הר"ן במשנה דהאשה כותבת את גיטה, דלא מיפסל משום מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, משום דאין חסרון מעשה ההקנאה בגוף הגט, ומי עדיפא חסרון פדיי' מחסרון ההקנאה, ואמאי ממעטינן לה הכא משום שמחוסר פדיי' לפי דברי הר"ן. כבר קדמוהו רבנן בקושיא זו. ופשוט הי' נראה לי בתירוץ קושיתם, דטעמו של הר"ן הרי הוא משום דכי ממעטינן, דומיא דוכתב ונתן ממעטינן, דהוי מעשה בגופו של גט, ובמחוסר מעשה כזה הוא דפסול, כמפורש בדבריו. ואם כן לא שייך זה אלא התם, דוכתב ונתן הוי מעשה בגופו של גט, אבל גבי כסוי דכתיב ושפך וכסה, ממעטינן שפיר גם מי שמחוסר פדיי' אף שאינו מעשה בגופו של דם, דהרי ושפך גם כן אינו מעשה בגופו של דם, ששוחט הסימנין והדם נשפך ממילא. ומשום הכי כי ממעטינן נמי, לא בעינן דוקא מעשה בגופו של דם. ומצאתי בבית מאיר סימן קכ"ג שכתב כן ביישוב קושיא זו. ב) ונראה לי עוד ביישוב הקושיא. דבהא דאמרינן שם בגמרא והשתא דאתית להכי אפילו תימא קדשי מזבח מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. כתבו התוס' ולא דמי לדם הניתז דהתם אם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה אבל הכא אי אפשר בלי גרירה. והדבר מוסכם מכל הראשונים דדם הניתז צריך גרירה ואינו מכסהו במקומו (זולת הכל בו שמצריך לכסות דוקא במקומו. מטעמא דמחוסר גרירה] ולא דנינן לי' כמחוסר גרירה משום הך טעמא שכתבו התוס'. ולכאורה קשה דגבי גט איבעיא לן בירושלמי בפרק שני דגטין, כתבו וחתמו בתלוש וחיברו וחזר וקצצו ונתנו לה אי מיפסל משום מחוסר קציצה. והטור בסימן קכ"ד פוסל באמת בכי האי גוונא משום מחוסר קציצה, וכן הוא דעת בעל העיטור כמו שהביאו שם בבית יוסף. וכן כתב הפרי חדש הביאו הישועות יעקב בסימן קכ"ד]. ולדידהו הרי הי' לנו לפטור מכסוי בדם הניתז משום דהוי מחוסר גרירה, דאף דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה. הרי דמי בזה לגט היכא דחיברו בין כתיבה לנתינה, דאם לא חיברו בינתים לא הי' מחוסר קציצה, ואפילו הכי קפסלי.