נאות יעקב קיב

הוי בדין שחיטה, כל ששהה קודם שגמר כל שחיטתו, הרי נעשה שהייה בשחיטתו ופסולה כל השחיטה. וגם החולקים על רש"י, הרי טעמם, משום דהמיעוט אין עוד דין שחיטה עליו, וכל ששהה לאחר שחיטת רובו, אין זו עוד שהיי' בשעת שחיטה. אבל בעיקר פסול השהיי' אם הוא רק הפסק או הוספת פסול לא מצאנו כלל שנחלקו עליו. ויש לנו לומר דלכולי עלמא השהיי' מוספת פסול בשחיטה, וכדברי האור זרוע. שוב התבוננתי בבית הלוי חלק שני סימן ט"ז שהביא לדברי האור זרוע הנ"ל ותמה על החידוש הגדול היוצא מדבריו דגם אי בעלמא נקובת הוושט אינה אלא טרפה, על ידי שהיי' הוי נבלה, וכבר קדמו הגאון רעק"א ז"ל בעיקר החקירה. וזה מוכרח גם משיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא. ולפי מה שיתבאר לפנינו גם מדברי הרא"ה שהביא הר"ן מוכרח כן. ועיין בספרו חלק שלישי סימן כ"ו. ולפי זה נדחו כל דבריו שכתב ביישוב דברי הרא"ש בח"ב סימן ב'. ולפלא שלא הזכיר שם דבר מזה. על כל פנים הא דשהיי' במיעוט בתרא הוי דאורייתא לפי דברי הרבינו ירוחם, אין לו מקום אלא אם נאמר דהשהיי' מוספת פסול בשחיטה ולא רק שמפסקת, ולכן נראה לכאורה דבמליקה אין מקום לפסול זה, דאף דשהיי' פוסלת במליקה כמו בשחיטה, הרי נראה מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') דאינו אלא משום הפסק, שעל ידי השהיי' נפסק הצירוף והוי כמולק את הטרפה, ואם כן לא שייך זה במיעוט בתרא שכבר הוכשרה על ידי הרוב וכנ"ל. ומצאתי לאחי הגאב"ד דסמאלעוויטש שליט"א בספרו דבר אברהם שכתב ביישוב הקושיא על דעת רש"י מזבחים (דף ס"ה) על פי דברי הרא"ה הנ"ל כתירוצי זה. אבל באמת אין הדבר כן, דאין כוונת הרא"ה כלל לחלק במהות פסול השהיי' בין שחיטה למליקה. דזה לשונו שם, ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה, אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהי אחר כך כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קמלק והרי הוא כנטרפה מעיקרא. עד כאן לשונו. הרי דבתחלה כתב ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה, דמשמעו שפסולה במליקה כמו בשחיטה וטעם אחד להם. ואי דבשחיטה היא מוספת פסול, הכי נמי במליקה, דדינן אחד. אלא דלבתר הכי כתב דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן, דבלאו הכי כיון דשהיי' מפסקת הרי הוי כמלק את הטרפה, והיינו דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה, ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול. הרי מפורש מדבריו ההיפוך, דמה שכתב לפסול מטעם דכי קא מלק טרפה קמלק, הוא רק דבשביל זה לא אצטריך לאשמועינן פסול שהיי' במליקה, אבל באמת פסול השהיי' במליקה דינו וטעמו כמו בשחיטה. ואין כל יסוד לתירוצי הנ"ל. ואם נפרש בכוונת הרא"ה דלדידי' עיקר פסול שהיי' גם בשחיטה אינו אלא משום הפסק, ולא שמוסיף פסול, ומשום הכי כתב דלא איצטריך לאשמועינן דגם במליקה פוסלת שהיי', שכל שפסולו אינו אלא מחמת הפסק, ודאי דאחת היא מליקה כשחיטה. ונמצא דבאמת אין השהיי' פסולה במליקה אלא משום הפסק, ואין מקום לפסול במיעוט בתרא. אבל אם כה נאמר לא יהי' לנו מדבריו שום תירוץ לקושיתנו. דלפי זה גם להרא"ה אין טעם הפסול של שהיי' חלוק במליקה מבשחיטה, אלא דהוא סבירא לי' דגם בשחיטה אין השהיי' פסולה אלא משום הפסק, וחולק על הראשונים הנ"ל דהשהיי' פוסלת את השחיטה. ואם כן לדידי' גם בשחיטה אין מקום לפסול שהיי' במיעוט בתרא, דכל שהוא משום הפסק אין לפסול במיעוט בתרא וכנ"ל. אם כן אנן דקיימינן לשיטת רש"י דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא בשחיטה, ומשום דהשהיי' מוספת פסול, הרי הוא הדין דצריך לפסול במליקה, ולית לן לתרוצי מידי בדברי הרא"ה, אחרי דגם הוא אינו מחלק בדין פסול השהיי' בין שחיטה למליקה, אלא דהיא חלוק בעיקר הפסול של שהיי', אם כן לדידן דלא סבירא לן כוותי' בפרט זה הרי תשאר הקושיא מהסוגיא דאיירי במליקה. ואין להאריך עוד בזה. ה) וגוף דברי הרא"ה קשים לי להבין, במה שכתב דלא איצטריך לאשמעינן פסול שהיי' במליקה דכיון דשהיי' מחלקת הוי כמולק את הטרפה, דלדידן הוי נבלה. והרי זה גופא דשהיי' מחלקת מנלן אי לאו ההלכה. דודאי נראה פשוט דלולא ההלכה דפסול שהיי', לא הוי ידעינן כלל דשהיי' מחלקת, והיינו מצרפין את השחיטה גם לזמן מרובה, ודין ההפסק הוא גם כן הלכה למשה מסיני. ואיך פשוט לן פסול זה במליקה, מסברא בעלמא, יותר משארי פסולין שבהלכות שחיטה, דאיכפל הש"ס לאשמעינן בהו שפסולין במליקה, ומינייהו דלא נהיגי בה כלל. ואולי דעת הרא"ה, דהא דשהיי' מחלקת בשחיטה ידעינן מסברא בלי ההלכה, וההלכה באה רק לענין זה שהשהיי' מוספת פסול, ונפקא מינה בשהה במיעוט קמא בוושט, דאלו מצד הסברא משום הפסק לחודי' לא היתה אלא טרפה, כיון שיש שיעור הכשר שחיטה במה ששחט לאחר ששהה, ונאמר דהרא"ה סבירא לי' כדעת הראשונים דנקובת הוושט טרפה, ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ויתורץ בזה מה שהקשה עליו הרשב"א במשמרת הבית דף ז' [דפוס וויען] במרוצת דבריו, וזה לשונו ועוד הי' לו להתבונן אנן היכי אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולפי דברינו דהרא"ה סבירא לי' דנקובת הוושט טרפה אין כאן חזקה.] אבל לפי ההלכה דשהיי' מפסולי שחיטה היא הויא נבלה, דאין כאן שחיטה כלל. ואם כן זהו רק בשחיטה דמהני לה שחיטת טרפה להוציאה מידי נבלה, אבל במליקה לפי דקיימא לן כר' יוסי, דמליקת טרפה מטמא בבית הבליעה, הרי אין אנו צריכין בה כלל לההלכה של שהיי'. והא דשהיי' מחלקת מסברא, הרי בודאי דאין חילוק בזה בין שחיטה למליקה, אלא דבשחיטה לא היתה מטעם זה אלא טרפה כששהה במיעוט קמא דוושט, להסוברים דנקובת הוושט טרפה, ובמליקה הוי בזה גם נבלה לכולי עלמא, דהוי כמולק את הטרפה דמליקתו נבלה. וזהו שכתב הרא"ה דלא אצטריך לאשמועינן. ושיעור שהיי' זו שמפסקת את השחיטה גם לולא ההלכה, יש לומר דהוי כאותו שיעור הנזכר בגמ' בפסול שהיי', דאף על גב דבגמ' קאי שם על פסול שהיי' דהוי מהלכה למשה מסיני ואנן קיימינן השתא בהא דשהיי' מפסקת, דהוי מסברא בעלמא, מ"מ לענין השיעור אין לחלק ביניהן דהרי השיעור לא נאמר בסיני, דההלכה לא אמרה אלא הפסול דשהיי', וכמה נקרא שהיי', דבר זה נמסר לחכמים ונחלקו בו בגמ' בשיעור ההפסק, וכל מה שעל פי כללי ודיני הפסק הוי שהיי' לענין זה שפוסלת את השחיטה, הכי נמי דמפסיק את השחיטה שלא תצטרף. ואגב אורחין נמצינו למידין מהרא"ה לפשוט ספקו של הגאון רעק"א זצ"ל שהבאנו לעיל, מה שנסתפק בהגהותיו ליו"ד להראשונים דנקובת הוושט טרפה, מה יהא דינה כששהה במיעוט קמא דוושט. ולהרא"ה הרי כל עיקר ההלכה דשהיי', באה רק להורות דגם בכהאי גוונא הוי נבלה, דהוי שחיטה פסולה, דהא דשהיי' מחלקת והוי טרפה בכי האי גוונא, דבר זה ידעינן מסברא. ואולם גם משיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא הדבר מתפרש כן, דאם פעולת השהיי' היא רק להפסיק את השחיטה, הרי אין מקום לפסול זה כשיש שיעור הכשר שחיטה במה ששחט קודם ששהה, דכמו שאנו דנין שאין בה משום נבלה כששהה במיעוט קמא, משום הך טעמא דיש בה כדי שחיטה להוציא מידי נבלה במה ששחט