נאות יעקב קיא

אפילו מצוה לכתחלה, ולא הוי כמו בשאר עוף דצריך שחיטת שני סימנין לכתחלה מן התורה. דהכא הרי גילתה תורה דרק משום הבדלה צריך מליקת שני הסימנין, ולא משום דין מליקה. ומשום הכי לא שייך כאן פסול שהיי' מדאורייתא דבדבר שאין בו מצות שחיטה מדאורייתא אפילו לכתחלה, לא מהני בי' כונת השוחט לאשוויי חדא שחיטה כדי שתפסול בה שהיי' וכנ"ל. אלא דאפילו אם נדחוק דהכא יש כאן מצוה לכתחלה במליקת הסימן השני לבד ממצות ההבדלה, גם מצד עצם המליקה שהיא כשחיטה, וכמו דבעוף של חולין צריך לכתחלה שני הסימנין הכי נמי בעוף של קדשים, דמליקה היא כשחיטה. ובחטאת הוא דאיכא איסורא דלא יבדיל, אבל בעולה דליכא להך איסורא, ממילא צריך לכתחלה מליקת שני סימנין כמו בשחיטה. ומצות הבדלה דאמרה תורה, אינה באה אלא לפסול דיעבד, אבל לכתחלה בלאו הכי איכא מצוה כמו בשחיטה. ומטעם זה הי' מקום לפסול משום שהיי' בסימן שני בעולת העוף כמו בעוף של חולין להרבנו ירוחם דהוי דאורייתא. אכן גם אם כה נאמר אין כאן קושיא להרבנו ירוחם. דכיון דכל טעמו הוא דמשום שהי' יכול להניח מלשחוט לאחר ששהה, ולא עשה כן אלא שחזר ושחט, גלה בדעתו שהוא עושה אותו לעיקר שחיטה. אם כן זהו רק בעוף של חולין, שאין עליו אלא מצות שחיטה, וכיון דכשרה בדיעבד בסימן אחד וכששהה הי' יכול להניח מלשחוט עוד, הרי גלה דעתו בשחיטתו דמשוי לה חדא שחיטה. אבל בעולת העוף דמלבד דין המליקה איכא בה גם מצות הבדלה, ולא סגי לה בלאו הכי, דאם לא מלק אלא סימן אחד פסולה, משום שחסר בה מצות הבדלה. דעד כאן לא אמרו בעולה שעשה כמעשה חטאת אלא דאינה מטמא בבית הבליעה, אבל פסול מיהא הוי, אלא דדינו כפסולו בקודש ואינו מטמא. וכיון דגם אי לאו דין המליקה, מוכרחת מליקת הסימן השני משום מצות הבדלה, דלא שייך בה פסול שהיי', אם כן הרי אין לנו שום גילוי דעת ממליקתו את השני, שהוא עושה אותו לעיקר מליקה, דהא לא שייך כאן הטעם שהי' יכול להניח מלמלוק עוד, שכתב הרבנו ירוחם בשהיי' במיעוט בתרא, כיון דהכא צריך למליקה זו משום הבדלה. וכיון שכן אין שום מקום לפסול כאן משום שהיי' מדאורייתא. ומיושבת קושיתם בלי פקפוק. ולא עוד אלא דאפילו במיעוט בתרא דסימן קמא בעולה, נראה דלא פסלה שהיי' לרש"י, משום הני תרי טעמי דכתיבנא בסימן שני. דלרבנן דר' אלעזר ב"ר שמעון דסבירי להו בחולין (דף כ"א), דמצות הבדלה בעולה הוא דוקא בהסימנים כולן ולא סגי ברובן, הרי אין כאן גלוי דעתו שעושה את המיעוט לעיקר המליקה, כיון דבלאו הכי צריך למולקו משום הבדלה, וכמו שכתבנו בסימן שני. ולר' אלעזר ב"ר שמעון שם בחולין דאינו רשאי למלוק את המיעוט, דצריך שיהא אוחז בראש ובגוף ומזה, הרי כיון דאין עוד מצוה כלל במליקת המיעוט אפילו לכתחלה, ועדיפא עוד מסימן שני בעוף להראשונים דאין צריך אפילו לכתחלה מדאורייתא, דהכא גם איסורא איכא במליקת המיעוט, הרי פשיטא דאינו בכלל המליקה גם כשמלקו דלא שייך הכא טעמו של הרבינו ירוחם, וכמו שכתבנו דכל שאינו בכלל שחיטה אפילו לכתחלה לא מהני בי' גלוי דעתו של השוחט כדי לאשווי' חדא שחיטה, והכי נמי במליקה. אולם במיעוט בתרא דסימן אחד בחטאת העוף יש לומר דתפסל שהיי', דהכא המיעוט במליקה דינו כמיעוט בתרא דשחיטת עוף בחולין, דבדיעבד אינו מעכב כמו שאינו מעכב בשחיטה ומצות הבדלה הרי אין בו, אלא דלכתחלה צריך למולקו מדאורייתא, כמו בשחיטה. וכמו שכתב רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב), דמשום האי טעמא לאו הבדלה היא כי מליק לסימן כולו בחטאת העוף, משום דלכתחלה צריך מליקת כולו מצד דין מליקה. ואם כן הוי דינו כחולין לפסול בו שהיי' לדעת רש"י, ולהרבינו ירוחם דהוי דאורייתא. אלא דלהמפרשים דגם לרש"י הוי דרבנן, יש לומר דבקדשים לא גזרו וכנ"ל. על כל פנים קושיתם לשיטת רש"י מהסוגיא הנ"ל מיושבת ברווחא. ד) ולכאורה הי' נראה מטעם אחר דאין לפסול משום שהיי' במיעוט בתרא במליקה גם לפי שיטת הרבנו ירוחם בדעת רש"י דהוי דאורייתא. דהנה בעיקר פסול שהיי' בשחיטה, נסתפקתי אם השהיי' מוספת פסול בהשחיטה, או שפעולתה רק להפסיק את השחיטה שלא תצורף כל ששהו בה. והנפקא מינה להראשונים דנקובת הוושט אינה אלא טרפה, ושהה במיעוט קמא דוושט, דאי נימא דפעולת השהיי' היא רק להפסיק, גם כששהה אינה אלא טרפה, כדין כל נקובת הוושט דמהני שחיטתה להוציאה מידי נבלה להני ראשונים, כיון דהכא נמי איכא שיעור שחיטה במה ששחט לאחר ששהה, והוי דינו כניקב הוושט לפני שחיטה. אבל אם נאמר דהשהיי' מוספת פסול, שכן באה ההלכה דכל ששהה באמצע שחיטתו, שחיטה פסולה היא, הכא נמי הוי נבלה, שהרי שהה באמצע שחיטתו, ופסולה כל השחיטה. ומה שכתב הרא"ש בפ' השוחט סימן ו' להסביר דברי רבנו תם שפירש להאיבעיא דשהה במיעוט סימנין דהיינו ששהה במיעוט קמא וכתב, ומיבעיא לי' אף על גב דמיטרפא בנקובת הוושט דילמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמינבלא בי' כגון אחר רוב סימן. יש לומר דאין כוונתו דלקושטא דמילתא גם אי פסלה שהיי' במיעוט קמא לא הוי אלא טרפה, כדין נקובת הוושט כל שאינו ברוב הסימן, ויהא מוכח דהשהיי' אינה אלא הפסק. אלא דהכי פירושו דכל שלא עשה בה אלא מעשה כזו דבעלמא אינה אלא טרפה, לא נתקבלה על זה כלל ההלכה דפסול שהיי', וזהו דקמיבעיא לי'. אבל אי נימא דגם על זה באה ההלכה, הוי גם נבלה, דכל היכא דנתקבלה ההלכה, זהו מדין השהיי' לפסול את השחיטה לגמרי. ומצאתי בהגהות הגאון רעק"א ז"ל ביו"ד סימן כ"ז בסוף אריכות דבריו שנסתפק בפירוש דברי הרא"ש הנ"ל, אם כוונתו דגם אי פסלה שהיי' במיעוט קמא לא הוי אלא טרפה, או דמשום דבעלמא אינה אלא טרפה לא נתקבלה בזה ההלכה. ולי נראה ראי' מפורשת לזה מדברי האור זרוע סימן שע"ח, הביאוהו האחרונים בדיני נקובת הוושט] שכתב דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. ומסיק לבסוף אם לא על ידי שהיית מיעוט סימנין בתורת שחיטה. הרי הדבר מפורש דאף אי בעלמא נקובת הוושט אינה אלא טרפה, כששהה במיעוט סימנין בשחיטה הוי נבלה, ומוכח דהשהיי' הוי פסול בשחיטה, ולא רק הפסק. גם מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') נראה כן כמו שיבואר לקמן בדברינו. ואולם גם משיטת רש"י בשהיי' דמיעוט בתרא וכפי פירוש הרבינו ירוחם דהוי דאורייתא מוכח כן. דאי נימא דהשהיי' אינה אלא הפסק, מה איכפת לן דנפסק הרוב מן המיעוט, והרי כבר יש בה להכשיר בשחיטת הרוב, ומאי מהני בזה הא דגם המיעוט הוי בכלל שחיטה, אחרי דכל פעולת השהיי' היא רק להפסיק, והכא דגם אם לא יצורף המיעוט להרוב, כבר יש כאן הכשר שחיטה בשחיטת הרוב לחודי', מה איכפת לן בהפסקן. ומוכח בדעת רש"י דהשהיי' פוסלת את השחיטה, ולא רק שמפסקת, ולכן כיון דגם המיעוט