נאות יעקב קי

שמעתי שמבדילין בחטאת העוף. דמהא דלא פסלה שהיי' לרבנן בעולת העוף ליכא לאקשויי, משום דאפילו להסמ"ק הא דפסלה שהיי' בעוף בין סימן לסימן, הוא רק מדרבנן, אחרי דמדאורייתא אין שום מצוה גם לכתחלה בשחיטת הסימן השני, ולא דמי למיעוט בתרא דלכתחלה זהו עיקר מצותו מדאורייתא, ומשום הכי יש לומר דלרש"י פסלה בי' שהיי' מדאורייתא וכמו שכתב הרבינו ירוחם, אבל בין סימן לסימן בעוף דכל שחיטת הסימן השני שלו גם לכתחלה אינו אלא מדרבנן, ודאי דגם הפסול שהיי' שלו לרש"י אינו אלא מדרבנן. וכיון שכן לא קשה מהא דלא פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף, דבמקום שיש מצוה דאורייתא בהקטרתו כן צריך להגיה בדבריו] לא גזרו רבנן. ורק מהא דאמר רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף, שמשמעו דגם לכתחילה עושין שהיי' בין סימן לסימן בחטאת העוף הוא דקשה להסמ"ק, דמדעושין כן לכתחלה הרי מוכח דליכא בזה גם פסול דרבנן. א) והנה קושית שארי הגאון ז"ל מרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף דמשמע דגם לכתחלה עושין כן. מלבד מה דעיקר דיוקו ממשמעות דשמעתי שמבדילין, אינו מוכרח. דרש"י מפרש שם להא דשמעתי שמבדילין, דהיינו שאם הבדיל לא פסל, הרי שפירושו דיעבד. אלא דעל שהיי' זו דבחטאת העוף בלאו הכי אין כאן קושיא כלל. דהרי הכא מולק הסימן השני לאחר שכבר חתך המפרקת והרוב בשר, דבחתיכת הרוב בשר קעביד שהיי', ומבואר בחולין (דף כ' ע"ב) במימרא דזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר נבלה היא ומטמא במשא משום דהוי כמתה גמורה, ואין לה דין מפרכסת, כמבואר שם בראשונים. והרי ודאי דגם לרש"י ולהסמ"ק דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא, ובעוף בין סימן לסימן, זהו דוקא כשגמר כל שחיטתו בעודה בחיותה, אבל אם לאחר מיתה הוסיף לשחוט, בודאי דלא שייך בזה כלל דין שהיי', וזה פשוט כביעתא בכותחא. ואם כן אין מכאן קושיא לשהיי' בסימן שני בעוף, כיון דהכא מולק הסימן השני לאחר שכבר מת העוף, ואין עוד שום מקום לפסול שהיי'. ולפלא על הגאון ז"ל שהעלים עין מדבר פשוט כזה אולם מה שכתב דמשהיי' בסימן שני בעולת העוף אין להקשות על הסמ"ק, דאפילו להרבנו ירוחם דבמיעוט בתרא הוי פסול שהיי' מדאורייתא לדעת רש"י, מודה הוא דבין סימן לסימן בעוף אינו אלא מדרבנן, דכיון דעיקר שחיטת סימן שני בעוף גם לכתחילה אינו אלא דרבנן, ודאי דגם הפסול שהיי' שלו אינו אלא דרבנן, דאיך תפסול בי' שהיי' מדאורייתא, אחרי דמדאורייתא הוי שחיטתו זו כמי ששחט את הרגל, ולכן לא קשה מעילת העוף, דבמקום מצות הקרבתה לא גזרו רבנן. מה שפשוט בעיני הגאון ז"ל דסימן שני בעוף אינו אלא דרבנן, אמת שכן הוא דעת רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב), אבל דעת הרמב"ם מפורשת בפרק שני מהלכות שחיטה דלכתחלה צריך מן התורה שני סימנין בעוף יעו"ש בכסף משנה ועיין בב"י סימן כ"א. גם דעת התוס' (בדף כ"א ע"ב) שם הוא כדעת הרמב"ם דלא כרש"י עיין שם בראש יוסף. ועיין בפרי מגדים ריש סימן כ"א במשבצות שכתב דדעת רוב הפוסקים הוא כדעת הרמב"ם. ודברי הש"ס (בדף כ' ע"ב) דאמר על סימן שני כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, אינו מובן כלל לדעת רש"י דסימן שני בעוף אין צריך מדאורייתא אפילו לכתחלה. דהרי התם בדאורייתא קיימינן, ומוכח להדיא כהרמב"ם. [ובדוחק יש לומר דרש"י מפרש שישנו בשחיטה, דהיינו שכל סימן ישנו בשחיטה אם הי' שוחט אותו לבדו. אבל להרמב"ם מתפרש ברווחא, דלכתחלה ישנו בשחיטה גם מדאורייתא. ומצאתי בספר מקור מים חיים בסימן כ"א שהביא ראי' זו כראי' שאין עלי' תשובה. ועיין בפרי מגדים סימן כ' במשבצות ובספר באר משה] ולדעת כל אלו הראשונים הרי דמי סימן שני שבעוף למיעוט בתרא. ואם כן אם כי לרש"י עצמו אין קושיא מסימן שני שבעולת העוף, משום דלדידי' אינו אלא מדרבנן אפילו לכתחלה, אבל ליתר הראשונים העומדים בשיטתו בפירושא דשהה במיעוט סימנים, והסמ"ק עצמו דדעתו כוותי', ובשחיטת סימן שני שבעוף לא מצאנו שיחלוק על דעת רוב הראשונים דהוי דאורייתא, ולדידהו הרי תקשה קושית המקור מים חיים מסימן שני שבעולת העוף, לפי מה שפירש הרבנו ירוחם דשהיי' דמיעוט בתרא הוי דאורייתא. ועיין בתבואות שור ס"ק י"א שהכריח כן להלכה בדעת רש"י כפירוש הרבנו ירוחם דהוי דאורייתא. ב) ונראה לי לתרץ גם קושיא זו. דהנה בפסול שהיי' במיעוט בתרא לדעת רש"י מצאנו בו שני טעמים. הרשב"א כתב בתורת הבית שהוא משום גזרה שמא ישהה לפני שחיטת הרוב, ועיין בים של שלמה פרק ב' דחולין סימן ט' שהאריך לפרש כן טעמו של רש"י. ולפי טעם זה הוא רק פסול דרבנן. והוא הדין לסימן שני שבעוף, דודאי לא עדיף ממיעוט בתרא. ואין לנו קושיא לדעת רש"י מהסוגיא דזבחים, דבכמה דברים מצינו שלא גזרו בקדשים. עוד טעם כתב הרבנו ירוחם בנתיב ט"ו חלק ב' דכשגמר המיעוט הוי הכל שחיטה אחת והוי שהייתו בתוך השחיטה. ולפי טעם זה הוי דאורייתא וכמו שכתב התבואות שור. ולדידי' הוא דקשה מהסוגיא דזבחים. אכן לדעתי גם להרבנו ירוחם אתי שפיר הסוגיא דזבחים דזה לשון הר"י בהסבר דבריו לשיטת רש"י. דכיון שהי' יכול להניח השחיטה אחר ששחט הרוב ולא עשה כן אלא שחזר אחר שהיי' לשחוט המיעוט הנשאר כבר גלה בדעתו שהי' עושה עיקר כל כך גדול מאותו מיעוט כמו מן הרוב ששחט ולפי דעתו עשיית השהיי' בעיקר השחיטה ופסולה השחיטה עד כאן לשונו. ובהמשך דבריו שם חזר עוד להסביר זה הטעם וכתב שנית וז"ל, דכיון שחזר לשחוט אותו המיעוט כבר גלה בדעתו שעשה עיקר מן המיעוט הנשאר כמו מן הרוב ששחט ונעשית השהיי' בעיקר השחיטה ופסולה עכ"ל חזינן דהעיקר מה שיש לפסול בשהיי' במיעוט בתרא לפי טעם זה, הוא משום שדעת השוחט היתה לאשוויי כולה חדא שחיטה. אולם טעם זה לחודי' עדיין אינו מספיק כדי לפסול מדאורייתא, דהרי אם יחתוך השוחט לאחר ששהה בדבר שאינו שייך לשחיטה כלל, לא תיפסל שחיטתו משום שהיי', ולכן אם הי' הדין דמיעוט בתרא אין צריך אפילו לכתחלה אלא מדרבנן, לא הי' מקום לפסול בו שהיי' מדאורייתא, אפילו לטעמו של הרבנו ירוחם. דכיון דמדאורייתא הוי שחיטת המיעוט כמו ששחט ברגל הבהמה, מה תועיל כאן דעת השוחט לפסול מדאורייתא, אחרי דדינו כמי ששחט בדבר שאינו שייך כלל לשחיטה. אלא לפי דלכתחלה הוי דין השחיטה על הסימן כולו מדאורייתא, משום הכי מהני כאן דעת השוחט לאשוויי גם לשחיטת המיעוט לשחיטה גמורה, והוי כמו ששהה בתוך עיקר השחיטה. וכן הוא בשהיי' בסימן שני בעוף כשבאנו לפסול מדאורייתא, צריכין אנו לדעת הראשונים דלכתחלה צריך שני סימנים מדאורייתא גם בעוף וכנ"ל. באופן דבצירוף שתי אלה יחד, הוא דפסלה שהיי' בסימן שני בעוף מדאורייתא, טעמו של הרבנו ירוחם דדעתו של השוחט משוי לה לעיקר שחיטה, ודעת הראשונים דלכתחלה צריך גם בעוף שני סימנין מדאורייתא: ומעתה מיושבת הקושיא מהא דלא פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף לרבנן דר' אלעזר בר' שמעון, מתרי טעמי. חדא יש לומר, דכיון דצריך מליקת סימן שני משום הבדלה, אין בה עוד מצד דין מליקה שהיא כשחיטה