נאות יעקב קט

דמצות לאו ליהנות נתנו, מה שאין כן בשחיטה, והרי בעידן ריתחא דענשינן אעשה למאן דלא לביש בגד בר חיובא דציצית, כדאמרינן במנחות (דף מ'), אטו ענשינן למאן דלא אכיל בשרא לפי שלא קיים מצות שחיטה, ולא אכל בשר מן הבהמה השחוטה, והדבר מוסבר. ובפליתי סימן י' העיר גם כן אסכין של עכו"ם דנימא בשחיטה מצות לאו ליהנות ניתנו, והביא ראי' דהוי מצוה מדמברכינן עלה אשר קדשנו במצותיו ואין זה ראי' דהרי גם על מניעת האיסור מברכינן הכי, כדאמרינן בברכת האירוסין אשר קדשנו במצותיו על איסור העריות והארוסות. ולדברינו מוסבר היטב החילוק שבין מצות הפרשת תרומה למצות שחיטה שהרבה עליו הט"ז לדבר בסימן א'. ולדידן החילוק פשוט, דבתרומה כשרוצה לאכול יש עליו מלבד האיסור שלא לאכול טבל, גם מצות עשה של הפרשת תרומה בקום ועשה, ובעינן דוקא שיפריש הוא עצמו או שלוחו [והא דתורם משלו על של חברו אין צריך דעת בעלים הרי הוא גם כן מדין שליחות משום דזכות הוא וזכיי' מטעם שליחות] אבל בשחיטה אין עליו אלא איסור שלא לאכול שאינה שחוטה, ואין עליו שום מצוה בקום ועשה. גם יש לומר עוד דבתרומה אף שאין עליו חיוב הפרשה כשאינו רוצה לאכול, מכל מקום כשהפריש ותיקן את כל תבואתו מצוה בידו גם אם לא יאכל ממנה כלום, ובשחיטה אם ישחוט את כל צאנו עדרים ולא יאכל מהן אין שום מצוה מה ששחטן דהכא כל עיקר המצוה היא רק שלא לאכול מאינה שחוטה, נמצא דרק באכילתו עביד מצוה כשאינו אוכל את האיסור, ובהשחיטה לבדה כשאינה באה לידי אכילה אין בה שום מצוה ואולי כיוון לזה הט"ז. ומה שכתב דיש עליו חיוב גם כשאינו בא לאכול, לאו דוקא הוא, אלא רצה לומר דגם אם אינו אוכל עביד מצוה בהפרשתו. ותתיישב בזה קושית העולם שהקשו עליו מדברי רש"י גטין (דף מ"ז) שכתב דמצות מעשר אינה מצוה דרמיא עלי' אלא אם בא לאכול צריך להפריש והוא הדין לתרומה, והרי זה סתירה למה שנראה מדברי הט"ז דתרומה היא מצוה דרמיא עלי' גם כשאינו רוצה לאכול. ולדברינו לישנא לאו דוקא, ולא כיוון הט"ז לומר אלא דבתרומה מקיים מצוה בהפרשתו גם כשאינו אוכל, וחלוקה היא משחיטה, דבשחיטה אין המצוה אלא במה שאינו אוכל מבשר תמותה, וממילא אינו מקיים מצוה אלא כשאוכל את השחוטה, והשוחט שלא לאכילה אין שום מצוה בידו. וכונתו רצוי'. ובהאי ענינא נראה לי ליישב קושית העולם על דברי התוס' בשבת (דף נ"ד ע"ב) ד"ה הוה שהקשו על מה שאמרו דר' אלעזר בן עזרי' הוה מעשר בכל שתא ושתא תריסר אלפי עיגלי והרי בשעת החורבן לא הי' אלא בן י"ד או ט"ו, ולאחר החורבן אין מעשר בהמה נוהג מפני התקלה ומאי קאמר בכל שתא ושתא. ותירצו בחד תירוצא דאפוטרופוס הי' מעשר בקטנותו. ומקשין העולם דאפוטרופוס הרי אינו מעשר אלא לאכול ולא להניח, ואטו כל הני עיגלי הוו צריכי לי' למיכל. ונראה לי ביישוב דבריהם. דלכאורה קשה במאי דאפוטרופוס אינו מעשר להניח, ממה שמבואר שם באותה ברייתא בגטין (דף נ"ב) דעושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, והכי נמי אמאי אין מעשרין להניח דהוי דבר שיש לו קצבה. ופשוט נראה דכל מה דעביד אפוטרופוס ליתומים משום חינוך מצוה, הוא רק במצוה המוטלת עליהן לחובה כשיגדילו, ולכן בתרומות ומעשרות דאין חובת הפרשתן אלא כשבא לאכול, אין חובת החינוך גם כן אלא כשבא לאכול. ואף דלדברינו הקודמים מקיים מצוה גם כשמפריש ואינו אוכל מכל מקום כיון דאינה מצוה דרמיא עלי' לא בא על זה החינוך, ואף דמצינו לחנכו גם בנזיר אף שאינו חובה. יש לומר דזהו דוקא באב לבנו, אבל לא במצות חינוך של האפוטרופיס] ולכן אינו תורם ומעשר אלא לאכול אבל לא להניח. [ואף דגם בציצית אינה חובה אלא כשלובש בגד של ד' כנפות, ואפילו הכי עושין לו ציצית, שאני התם דלאחר שלבש כבר היא חובה עליו, ולכן מלבישו ומחנכו בחיובו, אבל במעשר כשהוא להניח אין עליו לעולם שום חיובן. אולם נראה לי דעיקר הך מילתא דהפרשת מעשרות אינה חובה אלא כשרוצה לאכול, יתכן רק במעשר דגן דטביל לאכילה ובו י"ל דחובתי הוא רק כשבא לאכול מכריו. אבל מעשר בהמה דלא טבול כלל כמבואר בבכורות (נ"ז), הרי על כרחך דמצותו היא חובה גם כשאינו רוצה לאכול, דמה ענין ההפרשה להאכילה בשעה שאינו טובל כלל, ועל כרחך דחובתו היא לתקן עדרו תמיד. וכיון דהוא דבר של חובה וגם יש לו קצבה מעשרין האפוטרופסין גם להניח, דלא שייך בו כלל לחלק בין לאכול ולהניח כיון שאינו טובל. ומה שאמרו האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל זהו רק במעשר דגן, ונכון. הדרן לדידן שחילקנו בחילוק מרווח בין מצות שחיטה שאין בה אלא מניעת האיסור למצות ציצית שיש בה מצות קום עשה בשעה שלובש בגד של ד' כנפות. וכיון שכן אתי שפיר מה שכתבו המגן אברהם והאלי' רבה דציצית שעשאן קטן פסול, משום דלא מפקיד, ולא קשה ממה דאתי לכלל חיובא, דאף על גב דמצות ציצית אינה מצוה חיובית כמו תפילין, מכל מקום כיון שיש בה חיוב מצוה בקום ועשה בשעה שלובש בגד בת ד' כנפות, ומצוה זו הרי מוטלת עליו בכל רגע, אם כן בנוגע למצוה זו לא שייך לומר על הקטן הלובש בגד בר ד' כנפות ופטור ממצותה, דמכל מקום הוא גם היום בר מצות ציצית משום דאתי לכלל חיובא למחר, שהרי למחר חיוב חדש הוא, דבשעה שלובש בגד המחוייב בציצית, הרי החיוב חדש עליו בכל רגע ורגע, באופן דלאחר שלבש בגד כזה כבר דומה הוא חיוב ציצית לחיוב תפלין ואין לדונו כבר חיובא היום משום החיוב דלמחר. מה שאין כן בשחיטה דאין לנו שום קיום מצוה אלא מניעת איסור, ועל זה שייך שפיר לדונו גם עתה לבר זביחה, משום דהאי גברא אתי לכלל איסורא, וכנ"ל. ואולם כל זה טרחנו ליישב לפי דברי המגן אברהם והאלי' רבה, אבל מדברי ר"ת עצמו אין שום סתירה לדברינו. סימן יז יישוב קושית האחרונים על שיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא מהסוגיא דזבחים (דף ס"ה). בספר מקור מים חיים סימן כ"ג הקשה על שיטת רש"י בפירוש האיבעיא דשהה במיעוט סימנים דקאי על מיעוט בתרא, דאף שכבר הוכשרה בשחיטת הרוב, מכל מקום כששחט אחר כך את המיעוט הוי הכל שחיטה אחת ונפסל בשהיי'. והקשה מהא דזבחים (דף ס"ה ע"ב) דאיפלגו שם ר' אלעזר ברבי שמעון ורבנן, אי פסלה שהיי' בסימן שני שבעולת העוף, ולרבנן לא פסלה משום דהמליקה שהיא במקום שחיטה אינה אלא בסימן אחד, והסימן השני הוא רק משום הבדלה, וכל שאינו מדין השחיטה לא פסלה בו שהיי'. ולשיטת רש"י, נהי דאין הסימן השני מעיקר המליקה, מכל מקום כשמלקו הא לא גרע ממיעוט סימנים, דאף שהוכשרה ברובן פסלה בהו שהיי' כשגמר ושחטן. וקושיתו חזקה עוד יותר למה שכתב הסמ"ק דגם בין סימן לסימן בעוף פסלה שהיי' לשיטת רש"י. ומורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בספרו הבהיר חלק שני סימן י"א, הקשה גם כן קושיא זו עצמה, לפי דברי הסמ"ק. אולם הוא השכיל להקשות מהא דאמר שם בדר' אלעזר ברבי שמעון