נאות יעקב קח

דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואין לומר דבשחיטה הוי האיסור במה שנהנה אחר כך מאכילת הבשר מסבת הסכין, והנאה כזו ליתא בציצית. דזה אינו, דהנאה כזו שהיא רק גרמא ואינה מגוף האיסור מותרת באיסורי הנאה, כמו שכתב הר"ן בסוכה גבי הנודר מן המעיין שטובל בו בימות הגשמים משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולא מיתסר מה דמתהני לאכול בקדשים על ידי טבילה זו, משום דהנאה זו שהיא רק גרמא ואינה מגוף האיסור, שריא באיסורי הנאה. והכי נמי בשחיטה מה דמתהני אחר כך מאכילת הבשר הרי אין זה אלא גרמא ולא מיתסר כלל. [ותו דאם נחשב ואת להנאה הרי גם בציצית נמצאת הנאה כזו שהרי הציצית מתירין לו לבישת בגד של ד' כנפות] ועל כרחך דמה שאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בשעה שאינו מקלקל, הוא משום הנאת השחיטה עצמה שנהנה מגוף הסכין שעושה בו צורך שחיטתו, והנאה זו אינה גרמא, שהיא הנאה מגוף האיסור. ואפילו הכי לא אמרינן בה מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בציצית. וראיתי בספר עמק יהושע סימן כ"ג שהעיר בשחיטה בסכין של עכו"ם דנימא בה מצות לאו ליהנות נתנו, והוכיח מזה דמצוה שאינה חיוביית, לא אמרינן בה מצות לאו ליהנות נתנו. והרי לדבריו אכתי קשה מציצית שכתבו המבי"ט והכסף משנה דאמרינן בה מצות לאו ליהנות נתנו, אף על גב דאינה מצוה חיוביית. אלא דהחילוק עמוק יותר, דבשחיטה אין עליו חיוב קיום מצות שחיטה לעולם, דהרי גם כשרוצה לאכול, אין עליו אלא איסור שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה, וכשאוכל מבהמה שנשחטה לא עבר על איסור זה, אבל אין עליו שום חיוב לקיים מצות שחיטה, שהרי אחר שוחט והוא אוכל. והאיסור שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה הרי אינו עובר גם כשאינו אוכל בשר כלל. ואם כן לא שייך לומר על השחיטה מצות לאו ליהנות נהנו, דהטעם בזה הוא משום דקיום המצוה שהוא משועבד לעשות אין זה הנאה, כמו שכתב רש"י. ואם כן לא יתכן זה אלא היכא דקיום המצוה צריך למעשה זו, ולכן כשעושה זאת בשביל המצוה המוכרחת, אין זה הנאה. אבל הכא דבמה שנוגע לקיום מצות שחיטה, שענינה שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה, הרי מצוה זו יכול לקיים גם בלי מעשה השחיטה, כשלא יאכל בשר כלל, נמצא דמעשה השחיטה הוא עושה לרצונו כדי להכשיר את הבשר לאכילה, ומעשה כזו שעושה לרצונו הרי ודאי דהוא דבר שיש בו הנאה. מה שאין כן בציצית, דכשהוא לובש בגד בר ד' כנפות, יש עליו חיוב קיום מצות ציצית בפועל, ועל מצוה זו המוטלת עליו אמרינן שפיר דמצות לאו ליהנות ניתנו, כיון דאי אפשר לקיום המצוה אלא ע"י מעשה זו, דכשלא לבש בגד של ד' כנפות לא קיים מצוה זו, משום דהתם לא הוי המצוה בגדר איסור שלא לילך בבגד של ד' כנפות בלי ציצית, אלא בהיפוך דהמצוה היא להטיל ציצית כשלובש בגד בר ד' כנפות. ולכן שייך בקיום מצוה זו טעמא *) וזה כבר הקשיתי על דברי הר"ן דסוכה מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאסור לערב באיסורי הנאה למאן דאמר דמערבין לדבר הרשות, והרי התם כל ההנאה שהוא בהיתר הילוכו, אינה מגוף האיסור והוי רק גרמא דלא מיתסרא כלל באיסורי הנאה להר"ן. ומצאתי באבני מלואים סימן ל"ג שעמד בזה וכן הקשה בעונג יו"ט סימן ס"א ולא אמרו בזה תירוץ מספיק. ולי נראה הדבר פשוט, דאיסור העירוב באיסורי הנאה אינה משום הנאת הילוכו, אלא משום עיקר קניית העירוב שקונה לו בית שביתה באיסורי הנאה, וכמו שכתבתי בפנים בשחיטה דהאיסור הוא מה שנהנה מן הסכין ועושה בו צורך שחיטתו, הכי נמי האיסור במה שקונה בו שביתתו, והרי הכי הוא לשון הגמ' שם, בטעם איסור זה, משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה, ולא הזכירו כלל הנאת הוליכו שעל ידי עיריבו, משום דזהו באמת רק גרמא שמותרת באיסורי הנאה, אלא דהאיסור הוא עיקר קנין השביתה, והוי זה הנאה מגוף הדבר. והא דמותר לערב באיסורי הנאה למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה, והרי לדברינו דעיקר האיסור הוא קנין השביתה ולא היתר ההליכה, אם כן אכתי ליחסר גם לדידי' דמכל מקום הוא קונה קנין באיסורי הנאה ומה לנו דאינו נהנה בהליכתו, כיון דבלאו הכי אין האיסור אלא בקנין השביתה וזה שייך גם למ"ד זה. התם היינו טעמא, דכיון דעיקר העירוב אינו בא אלא לדבר שאין לו הנאה ממנו, ממילא גם הקנין עצמו הוא דבר שאין בו הנאה ואין לאוסרו כלל, דהוי כשוחט בסכין של עכו"ם בהמה שאינה מסוכנת, דלא מיחסרה גוף השחיטה, משום שאינה מביאה לידי הנאה, והכי נמי קנין העירוב כשאינו מביא לידי שים הנאה, הרי לא נהנה גם מגוף הקנין, ומשום מאי ליחסר, ורק למאן דאמר דמערבין לדבר הרשות דקנין העירוב מביא לידי הנאה, אף דבשביל הנאה זו עצמה אין לאסור את העירוב משים שאינה אלא גרמא, אבל משום הנאה זו מיחסר גוף הקנין דחשוב על ידי זה לדבר שיש בו הנאה, והוי כנהנה מגוף האיסור. ואדרבה בדברי הר"ן עוד יתיישב לי מה שהקשה באור זרוע הגדול בהלכות עירובין סימן קכ"ב בהא דעושין לחי של אשרה, ואמאי לא מיחסר מה שנהנה ממנה הנאת היתר הטלטול, ולהר"ן אתי שפיר דהנאה זו אינה אלא גרמא, ומותרת באיסורי הנאה, אלא דבעירובי תחומין האיסור על הקנין, אבל בלאי דאין דבר לאסור אלא היתר הנאת הטלטול וזה אינו אלא גרמא. והא דאמרינן בעירובין (דף ע"ח) דאסיר לעשות סולם של אשרה מחצר לחצר, אין האיסור משום היתר הנאת הטלטול הבא על ידי הסולם, אלא משום דאסור לעלות בסולם של איסורי הנאה ולהשתמש בו דהוי הנאה מגוף האיסור, ממילא לא הוי פתחא. ומה שכתב רש"י שם בסוף ד"ה ה"ג אבל עירובי חצרות להנאתו הוא ולא לדבר מצוה והוי הנאה עכ"ל, הרי דגם הנאת היתר הטלטול אסירה, כבר תיקן זאת בהגהות הב"ח שמחק מדברי רש"י תיבות ״להנאתו הוא״ וגריס ״דלאשוויי פתחא הוא״ וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עירובין הלכה ח' עשה אשרה סולם לכותל אין מערבין אחד מפני שאסור לעלות עליהן מן התורה שהרי הוא אסור בהנאה וכן הוא בשו"ע סימן שע"ב, הרי דכל הטעם בזה הוא מפני איסור הנאת העלי' וממילא לא הוי פתחא, ולא משום איסור הנאת הטלטול, שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בשו"ע. ובישועות יעקב סימן שס"ג ראיתי שהקשה מעצמו קושית האור זרוע על לחי של אשרה ולראי' הביא מהא דאסור לעשות סולם של אשרה. ולא דק, דבסולם הטעם משום דאסור לעלות דרך הסולם ואין כאן פתח, ולא משום איסור הנאת היתר הטלטול. ובהאי ענינא נראה לי ליישב קושית התוס' בעירובין (דף פ' ע"ב) דבהא דאמרינן שם עושין לחי של אשרה ואין עושין קירה של אשרה משום דכתותי מכתת שיעורי', וקורה צריכה שיעור רוחב טפח מה שאין כן בלחי דבמשהו סגי, הקשו התוס' דגם לחי צריכה שיעור גובה עשרה ונימא גם כן דכתותי מכתת שיעורה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דשיעור עשרה שבלחי, אין השיעור נתפס על הלחי, אלא הפירוש דעד גובה עשרה במבוי צריך שיהא שם לחי, וכיון דבדבר שאינו צריך שיעור כשר גם איסור הנאה, דמציאותן הוי מציאות, אם כן הרי עד עשרה בגובה המבוי נמצא לחי. מה שאין כן בקירה, דגוף הקורה צריכה שיעורא ברוחב טפח, דינו ככל דבר הצריך שיעור, דפסול בו איסור הנאה משום דכתותי מכתת שיעורי'. והבן. שוב מצאתי בספר עצי אלמוגים סימן שע"ב שהקשה סתירת דברי הרמב"ם שמתיר לחי של אשרה משום דלא שייך בי' טעמא דכתותי מכתת שיעורי', ואוסר בסולם של אשרה אף על גב דגם בו לא שייך האי טעמא, ואי דאסור בסולם משום הנאת היתר הטילטול, הרי גם בלחי יש לאסור מטעם זה, ובסוף דבריו העיר, דיש לומר דהנאת הטילטול אינה מגוף הלחי, ובסולם איסורה משום העליה שהוא הנאה מגוף של איסור, והניח בקושיא דמנלי' להרמב"ם חילוק זה. ואשתמיטו לי' דברי הר"ן והרשב"א גבי נודר מן המעיין, דהנאה כזו שאינה אלא גרמא מותרת באיסורי הנאה.