נאות יעקב קז

יב) גם יש ליישב קצת לפי הנ"ל קושית הרשב"א בנדה (דף מ"ו ע"ב) דבהא דאמרינן שם יתומה שנדרה בעלה מפר לה נדרה ממה נפשך דאי מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דרבנן ואי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו והקשה הרשב"א [הביאו המשנה למלך בסוף הלכות מאכלות אסורות] דהכא במה שאמר לה מופר ליכי ונדרך מותר לך, הרי קספי לה איסורא בידים. ולדברינו יש למצוא פתרי. דכיון דכל טעמא דלא ספינן להו איסורא הוא רק משום דלא ליתי למסרך, אם כן זהו רק בשנותן לו איסור שהקטן יודע שהוא איסור, אבל אם אומר לו על איסור שהיא היתר, והקטן אינו יודע כלל מאיסורו, שרי אפילו למספי להו בידים, דכיון דבעצם אין איסור על הקטן, ואתי למסרך לא שייך כאן, דהקטן סובר שהוא היתר, הרי מותר למספי לי' גם בידים. ולכן כשאומר לה מופר ליכי להתיר נדרה, אף שבאמת אין הפרתו הפרה, מכל מקום כיון דהיא סבורה דהיתרא קאכלה לא אתי למסרך לאיסורא. ומצאתי במלוא הרועים שכתב כן ביישוב קושית הרשב"א הנ"ל. אלא שיש לפקפק בזה דבאופן שהקטנה יודעת שאין הפרתו הפרה, הרי יש לאסור לפי הטעם הנ"ל. ומתוך דברינו נתבאר, דמה שכתב המשנה למלך בסוף הלכות מאכלות אסורות לדבר פשוט, דאסור לומר לקטן על האיסור שהוא היתר, דגם זה הוי כמוסיף לי' איסור בידים. לדברי פסקי מהרי"א הנ"ל דעיקר טעם האיסור הוא כדי דלא ליתי למסרך, הדבר פשוט להיפוך, דכל שהקטן אינו יודע מהאיסור הרי לא אתי למסרך. אלא דהא מיהא יהי' מוכרח מסוגית הש"ס דנדה הנ"ל דלמאן דאמר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, מוזהר הקטן באמת על האיסורים, ולא כמו שכתבנו לעיל דגם לדידי' הטעם הוא כדי שלא יתרגל באיסורים גם לכשיגדיל. דאם כן למה לי' להש"ס למימר הכא ואי דאורייתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, הרי אפילו אי מצווין להפרישו אית לן למשרי הכא דבעלה מפר לה והיא סבורה שהוא היתר, דלא שייך הטעם דאתי למסרך. ואולי יש לדחוק דהש"ס קאמר להאי טעמא, כי היכי דלישרי אפילו היכא דהיא ידעה דאין הפרתו הפרה, אכן לפי תירוצנו לקושית הרשב"א, הרי באופן דידעה שהוא איסור, אסור גם לדידן, דהוי כמאן דספי לה איסורא בידים. יד) על כל פנים מן הסוגיות דיבמות מוכח להדיא דאין הקטן מוזהר על האיסורים לגמרי, וכן מפורשין הדברים בפסקי מהרי"א. ומהא דלא ספינן להו איסורא בידים אין שום יסוד לומר דהקטן מוזהר על האיסורים, ואם כן תשאר קושיתם משחיטת קטן דלפסול משום שאינו בר זביחה. והנה התבואות שור תירץ שם בתירוצו הראשון, דאפילו אם אין הקטן מוזהר באיסורין, מקרי בר זביחה משום דאחרים מוזהרין עליו שלא להאכילו איסורא בידים. וסברא זו כתב גם הנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן א' דמשום דאחרים מוזהרין עליו מקרי בר זביחה. ולא כמו שהסיפו האחרונים כונת תירוצו דהקטן עצמו מוזהר באיסורין, כי אין זה בכלל דבריו כמבואר למעיין]. ועיין בפרי מגדים סימן א' ס"ק כ"ז בשפתי דעת שכתב כן בכונת הש"ך. אכן כשאני לעצמי לא אמצא נוח בתירוצם זה, דכיון דאיסור זה על הגדול הוא שהתורה הזהירתו שלא להרגיל את הקטן באיסורים, באיזה אופן נאמר דבשביל איסורו של הגדול מחשיב הקטן לבר זביחה. יד) ואשר נראה לי ביישוב קושיתם. דבאמת הרי בפשיטות יש לומר דהקטן מקרי בר זביחה, משום דאתי לכלל זביחה לכשיגדיל, וכמו שכתבו התוס' בגטין (דף כ"ב) לענין בן כריתות, דחרש שוטה וקטן מקרו בני כריתות משום דאתו לכלל כריתות. אלא דאכתי קשה מה שהעירו הם ז"ל מהא דבתפילין פסלינן כשכתבן קטן משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ואמאי לא נימא גם התם דמחשיב בר קשירה משים דאתי לכלל קשירה. ונראה לי דבתפילין לא שייך כלל טעמא דאתי לכלל קשירה, משום דתפילין היא מצוה חיוביית וחיובה חדש בכל יום, ולמצות חובה זו שבקשירה מקשינן הכתיבה, ועל זה לא שייך לומר דהוי בן קשירה היום במה דאתי לכלל קשירה לאחר זמן, דכיון דחיובה חדש בכל יום בפני עצמו, הרי לא נוכל לומר דחשיב בר קשירה לגבי חיובו של יום זה, משום דאתי לכלל חיוב למחר, דהחיוב של מחר חיוב חדש הוא בפני עצמו, ולחיוב קשירה של יום זה הרי לא יבא עוד לעולם, וזה מוסבר. וכשאינו בר מצות זו של קשירה אינו בכתיבה. אולם זהו רק במצות תפילין דהוי מצוה חיוביית, ומצותה בכל יום חיוב בפני עצמו, אבל מצוה שאינה חיוביית לא היום ולא מחר, כגון מצות שחיטה, שמצותה אינה אלא בשלילה שלא לאכול בלי שחיטה, אבל חיוב שחיטה אין עליו לעולם, אלא שאנו דנין על האדם בכלל אם הוא בר זביחה, בזה מהני שפיר טעמא דאתי לכלל זביחה, דכיון דאדם זה יבא לאחר זמן לכלל זביחה, חשוב גם עתה בר זביחה, כמו דחשוב בשביל זה לבן כריתות. והחילוק מורגש היטב. ולפי זה יהיה מקום לדון דבציצית להני ראשונים דפסלי בעשייתן מי שאינו בר חיובא, כשר בקטן כיון דאתו לכלל חיובא, דגם ציצית אינה מצוה חיוביית, דהרי אינו מחוייב ללבוש בגד בת ד' כנפות כדי להטיל בה ציצית, ודמי בזה לשחיטה להיות נחשב לגבה בר חיובא, כל דאתי לכלל חיוב. ורב גאון אחד העירני דלהני ראשונים, דבעו בעשיית ציצית בר חיובא, פסול באמת גם קטן, והרי זה סתירה לתירוצי בשחיטה. שבתי וראיתי בדברי הר"ת בגטין (דף מ"ה) שהוא המקור הראשון הפוסל בעשיית ציצית מי שאינו בר חיובא. והנה לא כתב אלא דאין אשה עושה ציצית משום דלא מיפקדא, וקטן לא הזכיר. אלא דהמגן אברהם והאלי' רבה בסימן י"ד כתבו דלר"ת גם ציצית שעשאן קטן פסולין מטעם הנ"ל. וכבר הי' מקום להעמיד דברי ר"ת כהויתן דבדיוק נקט אשה ושבקי' לקטן, דקטן כשר באמת אפילו לדידי' לעשיית ציצית, כיון דאתי לכלל חיובא, דציצית דמי לשחיטה וכנ"ל. אולם מי ירים ראש נגד שני אלה ראשי האחרונים, שפסלו גם ציצית שעשאן קטן מטעם זה. ובכן לכאורה יהי' סתירה מזה לתירוצי בשחיטה. דהרי גם ציצית אינה מצוה חיוביית ואפילו הכי פסול בה קטן, למאן דבעי בר חיובא בעשייתן. אולם גם מציצית אין סתירה לשחיטה, דאף דציצית לא הוי מצוה חיוביית כתפילין, ואפשר להפטר ממנה, כשלא ילבש בגד בת ד' כנפות, מכל מקום לא דמי לשחיטה. דבציצית על כל פנים מי שלובש בגד בת ד' כנפות, מוטל עליו החיוב להטיל ציצית בבגדו, והיא מצות קום ועשה, ובשחיטה הרי גם כשבא לאכול בשר, אין עליו שום חיוב גם אז לקיים מצות שחיטה, דמי לא סגי כשאתר שוחט, אלא שיש עליו איסור עשה שלא לאכול מבשר שלא נשחט, מה שאין כן בציצית דהלובש בגד בת ד' כנפות יש עליו מצות עשה להטיל בה ציצית. ולא רק בטעמם אלא דגם בדינם הם חלוקים. דבציצית של עיר הנדחת כתב המבי"ט בספרו קרית ספר בהלכות ציצית, שאין בהם משום איסורי הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב הכסף משנה בפרק א' מהלכות ציצית. ובסכין של עכו"ם הרי אסרינן לשחוט היכא דלא הוי מקלקל, ואמאי לא שרינן ליה משום