נאות יעקב קו

בתרתי. חדא דאין תועלת בשבועה זו, דכיון שאין הקטן מכיר בעונש השבועה, הרי בודאי לא יחוש לישבע לשקר, ואיך נוציא ממון בשבועתו, כמו שהשיגו הראב"ד, ועוד הקשו עליו כיון שהקטן ישבע לשקר, איך ספינן לי' איסורא בידים, עיין במשנה למלך סוף פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות שהקשה כן. והנה הקושיא הראשונה תירץ המגיד משנה כיון דמן הדין נאמן השכיר להיות נוטל בלי שבועה, ושבועה זו אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, אם כן אין להפסיד את הקטן שלא יטול לפי שאין שבועתו שבועה, כיון דעל פי דין מגיע לו בלי שבועה, וכדי להפיס דעתו של בעל הבית, מפייסינן לו במה דאית לי' לקטן, ומשביעין אותו לאיים עליו. אולם הקושיא השניה איך ספינן לי' איסורא בידים עדיין צריכה יישוב. ולדברינו הנ"ל גם קושיא זו מיושבת. אחרי דבאמת אין הקטן כלל באזהרת האיסורין, והא דלא ספינן לי' איסורא בידים, הוא רק משום דעל ידי שהגדול נותן לו דבר איסור יתרגל בו יותר, אם כן זהו רק כשנותן לו איסור להדיא, משא"כ במסירת השבועה דאף דהוא חשוד לישבע על שקר, מכל מקים אנן הרי מטילין עליו השבועה, כדי לעמוד על האמת, שאם טענתו שקר יפרוש מן השבועה, אם כן לא שייך בזה דאתי למסרך על ידי דספינן ליה איסורא, דהרי הכא אדרבה אנן מזהירין אותו משבועת שקר, ומה שנשבע לשקר, מדעתא דנפשי' קעביד, אם כן דינו כקטן אוכל נבלות דאין בי"ד מצווין להפרישו, ולא איכפת לן מה שנכשל באיסור, דקטן לאו בר איסורא הוא וכנ"ל. ולא דמי לחשוד שאמרו בירושלמי על שבועה זו של שכיר שאין מוסרין איתה לחשוד, דהתם בגדול החשוד, שאסור להכשילו בשבועת שקר, אבל קטן דמצד עצמו אין בו איסור, אלא דאסור למספי לי' כי היכא דלא ליתי למסרך, וכל שאין מקום לטעם זה, ספינן לי' גם בידים ומה שכתבו הגאונים בספר נחל יצחק ובספר דברי חיים בהלכות נזקי ממון דבדבר שבני נח מוזהרין עליו, אסור בו גם הקטן. וטעמם דבני נח הרי אין להם שיעורים, ובדבר שנצטוו עליו מוזהר גם הקטן, וממילא מוזהר בזה גם קטן ישראל מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ומשום הכי דנו דין דבשבועת שקר דגם בני נח מוזהרין יהא מוזהר גם הקטן מישראל. ולפי זה תשוב קושית המשנה למלך על דברי הר"מ הנ"ל. אבל לדעתי אין יסוד לעיקר דבריהם, דבכל מקום דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, היוצא מזה הוא דגם לעכו"ם שרי, כמו במפרכסת דשחיטה ודומיהן, אבל שנאמר מטעם זה להיפוך דגם לישראל יהי' אסור זהו דבר שלא שמענו. ואדרבה אם באנו לדון כאן טעמא דמי איכא מידי וכו', יש לנו לומר דמשניתנה תורה ונתמעטו הקטנים מישראל מכלל האיסורים, פקע איסור הקטנים גם מבני נח, ואף על גב דקודם מתן תורה היו הקטנים שלהם מוזהרים. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) בכל מצוה שלא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ופרכינן אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשנינן ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ופירש רש"י דאף על גב דעד סיני נצטוו עלי' מדלא הדר תניה בסיני כו' שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עכו"ם ניטלו מהם עכ"ד. וזהו הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, בכל מקום דאיתי', דמשעה שניתנה תורה ניטל יתרון החומר שהיה נוהג בעכו"ם קודם מתן תורה, ועיין בדברינו בסימן כ'. ולפיכך היה מקום לדון גם כאן, דמסיני ואילך פקע איסור הקטנים גם מבני נח, אבל להזהיר משום זה גם הקטנים מישראל אין לזה שום מקום. יב) גם דברי התוס' בראש השנה ובפסחים שכתבו דכל שיש מצות חינוך ספינן לקטן איסורא בידים, מוכיחים כדברינו דאין הקטן מוזהר על האיסורים כלל. דלדברי האחרונים דהקטן עביד איסורא, איך ספינן ליה להבן למיעבד איסורא, משום מצות חינוך, שהיא מצוה המוטלת על האב לחנך את בניו למצוה והוא מדרבנן. וגם איזו חינוך מצוה הוא, הרי אין זה אלא מצוה הבאה בעברה. והדברים מוכיחים שאין הקטן מוזהר כלל על האיסורים, והא דלא ספינן להו איסורא, הוא רק איסור על הגדול, שלא להרגיל את הקטן באיסורים, ולכן במקום דעביד לי' לשום מצוה דלא שייך בו הרגל איסור גבי הקטן שהוא אומר לעשות מצוה, אין בו שום איסור על הגדול. ויתיישב בזה היטב מה שהקשה הגאון בעל קרן אורה בחידושיו לנדרים (דף ל"ו) על דברי התוס' הנ"ל מדברי הש"ס דנזיר (דף כ"ט), דפריך לריש לקיש דכדי לחנכו במצוות הא קעביד הקפה. ולדברי התוס' דבמקום חינוך שרי למספי להו גם איסורא דאורייתא, מאי פריך, ולמה צריך לשנויי דהקפת כל הראש דרבנן, והרי לדברי התוס' גם באיסור דאורייתא שרי כהאי גוונא. ולהנ"ל הדבר מיושב בפשיטות דהתוס' לא התירו כלל שיעשה הגדול איסור דאורייתא משום מצות חינוך, אלא דלמספי איסורא לקטן, שהוא רק משום דלא ליתי למסרך, ובמקום דקעביד לשם מצוה דלא שייך זה, הרי אין כאן איסור כלל. אבל בהקפה דאחד המקיף ואחד הניקף, [והש"ס דנזיר על כרחך אליבא דרב הונא, דלא מקשינן מקיף לניקף, וגם המקיף את הקטן חייב, ויש לדבר בפרט זה ואין כאן מקומו] פריך שפיר והא קעביד הקפה ואיך יעבור הגדול איסורא דאורייתא כדי לחנכו וראיתי מה שהקשה הגאון הרא"מ הורוויץ בהגהותיו בפסחים (דף פ"ח) על דברי התוס' הנ"ל. דנהי דאין כאן איסור מצד עברת הקטן, אבל אכתי הרי מפקיע הוא מצות אכילת קרבן פסח מבשר זה שנותן לבנו קטן, דאינו מקיים מן התורה שום מצוה באכילתו. ולי נראה פשוט דאין כאן סרך קושיא. דאטו יש חיוב שיאכל כל בשר הפסח על ידי קיום מצות אכילת קרבן פסח דוקא, והרי גם בגדול כשאוכל יותר משיעור זית לא מקיים תו באכילתו מצות אכילת קרבן פסח, דמצוה זו כבר נתקיימה בכזית שהיא שיעור אכילה בכל מקום, ולא מצינו שיהא צריך למנויים על כל פסח בשיעור כזה שיגיע לכל אחד כזית דוקא, כדי שיקוים בכל בשרו מצות אכילת קרבן פסח. ומה שאמרה תורה ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו וגומר, היינו שלא יוכלו לאכול את כולו ויביא לידי נותר. באופן דמצות אכילת קרבן פסח שהיא מצוה המוטלת על האדם, מקיים אותה בזית אחד, ואין חיוב שיאכל כל בשרו על ידי קיום מצוה זו דוקא. ומה שצריך לאכול את הפסח כולו, הוא רק כדי שלא יבא לידי נותר ומצותו הוא כאכילת בשר כל הקדשים שהמצוה שיאכל כולו ולא יבוא לידי נותר. והרי כולן נאכלין גם לקטנים כלשון המשנה ונאכלין לנשיהם ולבניהם, הרי דלא בעינן שיהא גם קיום מצוה באכילת כל בשרן, דהמצוה היא רק שלא יבוא הבשר לידי נותר, וכבר כתבו האחרונים דמטעם זה לא בעינן כזית באכילת בשר קודש כמו שכתבו התוס' ישנים במס' יומא (דף ל"ט) והדברים עתיקים. והיא הדן בפסח במה שנוגע לאכילת כל בשרו, דדינו בזה כבשר כל הקדשים, ואין צורך בזה לקיום מצוה, אלא דבפסח מלבד המצוה שיאכל כל בשרו ככל הקדשים, יש עוד מצות אכילת קרבן פסח, אבל מצוה זו הרי מקיים בזית אחד, ואכילת כל בשרו שהוא רק כדי שלא יבוא לידי נותר, אפשר בכל אופן שהוא, וגם על ידי קטנים, כבשר כל הקדשים. אלא דמצד אחר היה אפשר לאסור אכילת בשרו לקטנים משום דהוי שלא למנוייו, והוי זה איסור על הקטן, דאסור למספי להו בידים. ועל זה כתבו התוס' דבמקום מצות חינוך אין בזה שום איסור.