נאות יעקב קה

עור בגדולים, אם כן לא יהיה זה חמור ממכשיל באיסור את הגדול, ובמקום דלא שייך לפני עור, כגון בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, יהא מותר להאכילם, כמו שמותר בגדול כהאי גוונא, וזה לא שמענו. וגם דבגדול ליכא מלקות בלאו דלפני עור, ובמאכיל את הקטן, ישנם מהראשונים האומרים דחייב עליו מלקות, כמו שכתב הרא"ם בפרשה שמיני בשם הר"ר ישעי', ואיך יהא חמור המכשיל את הקטן מהמכשול את הגדול. ואין לומר דגם בגדול הא דאין בו מלקות משום לפני עור, הוא רק כשמכשילו, אבל כשמאכילו בידים גם בגדול איכא מלקות, וכמו שכתב כן באמת בספר קרבן אהרן בפרשה שמיני ובפ' אמור לפרש בזה דברי התורת כהנים. אבל לא נראה כן מדברי הראשונים, שהרבו לתמוה על דברי הרמב"ם שכתב בטומאת כהנים ובכלאים, דהמטמא את הכהן והמלביש לחברו כלאים והם שוגגים, לוקה המטמא והמלביש. ועיין בתשובת הרא"ש כלל שני סימן ט"ז. וגם הרמב"ם עצמו לא כתב כן אלא בשני אלו המקומות, ובשארי איסורים גם כשמאכילו לגדול בידים אינו לוקה, הרי שאין דברי הקרבן אהרן מוסכמים. ועיין בספר מרכבת המשנה סוף הלכות כלאים. אשר על כן נראה דמה דאסור למספי להו לקטנים בידים, גדר אחר הוא, ואין איסורו כדי שלא להכשיל את הקטן. אלא דהאיסור הוא כדי שלא להרגילו באיסורים, שלא יעבור עליהם גם כשיגדיל, דכשהגדול נותן לו דבר איסור הוא מתרגל בו ונעשה לו כהיתר ואתי למיעבר עליו גם כשיגדיל. והא דאין מצווין להפרישו, הוא משום דכשהגדול נותן לו דבר איסור, מתרגל בו יותר משאם הי' נוטלו מעצמו, וזהו שנכלל במה שהזהירה התורה את הגדולים על הקטנים שלא ירגילום באיסורים. ומשום הכי אף במקום דלא שייך לפני עור, כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא, דבגדול כהאי גוונא מותר, דאין בזה משום מכשול כיון דיכול ליטלו בעצמו, מכל מקום בקטן אסור, דבגדול האיסור הוא במה שמכשילו, ומשום הכי ביכול ליטלו בעצמו דלא הוי מכשול מותר. אבל בקטן דהאיסור הוא מפני שמרגילו לאיסורים, ונעשה לו כהיתר גם לכשיגדיל, טעם זה שייך גם כשיכול ליטלו מעצמו, דיותר מתרגל כשהגדול מאכילו, משאם אוכלו מעצמו, דמשום הכי אין מצווין להפרישו וכמו שכתבנו לעיל. ובגדול הטעם שמרגילו לאיסור לא שייך בו כלל, שהוא גדול כמותו ואינו מתרגל על ידו. והאיסור הוא רק מפני שמכשילו, ולכן אינו מוזהר עליו בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאין בזה משום מכשול. ולפי זה הרי אין לנו שום הוכחה מהאיסור דלא תאכילום, דהקטן מוזהר על האיסורים, דכיון דעיקר הטעם הוא, מפני שמרגילו באיסור גם לכשיגדיל, הרי יש לומר דבקטנותו אין עליו איסור כלל, והאיסור הוא רק על הגדול שלא להרגיל באיסורים את הקטן. ואדרבה מדין זה גופי' יש להביא ראי' דאין הקטן מוזהר על האיסורים. דאם לא כן אמאי אין מציוין להפרישו, והרי בגדול העושה איסור, כל שיש בידו למחות מחויב להפרישו ואם גם הקטן מיזהר על האיסורים, למה אין מצווין להפרישו, ולח יהא אלא כגדול העושה איסור ויש בידו למחות. אלא נראה פשוט דעל הקטן אין שום איסור ולכן אין מצווין להפרישו, והא דלא ספינן ליה בידים הוא כדי שלא יתרגל בו לכשיגדיל, והרגל זה לא שייך בשעה שנוטלו מעצמו וכמו שכתבנו אולם אפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, אין ללמוד מזה דהקטן מוזהר על האיסורים, דגם בזה יש לומר דהתורה חששה שלא יתרגל באיסורים לכשיגדיל. וב"ה מצאתי בפסקי מהרי"א סימן ס"ד שכתב הוכחה זו דאין הקטן מוזהר באיסורים מהא דאין בית דין מצוין להפרישו, דאם לא כן היה צריך למחות בו וגם כתב דהטעם דלא ספינן ליה בידים הוא רק משום דלא ליתי למסרך וזהו כסברתנו דטפי אתי למסרך כשהגדול נותן לו את האיסור, מבשעה שיאכלנו מעצמו, ואם כן נדחה היסוד שעליו בנו האחרונים את הוכחתם דהקטן מוזהר על האיסורים. וכן להיפוך מה שהחליטו דלר' שמעון אין הקטן מוזהר על האיסורים, משום דלדידיה הוו דם ושרצים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וכיון דבשארי איסורים שרי בהו גם למספי לי' בידים, מוכח דאין על הקטן איסור כלל. לדברינו אין זה מוכרח דכיון דהאיסור דלא תאכילום אינו משום שמכשיל את הקטן, אלא מפני שמרגילו לאיסור, וכולל יותר מאיסורא דלפני עור בגדול, ואם כן כדאמרינן דדם ושרצים הוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, היינו דאין מלמדין לשארי איסורים שיהא בהם גם איסור זה דלא תאכילום, הכולל יותר מאיסור דלפני עור בגדול, אבל אכתי נוכל לומר שמוזהרין גם הקטנים בכל האיסורים ואסור למספי להו כמו שאסור להכשיל את הגדול, אלא דאיסור זה אינו אלא משום לפני עור ואינו אסור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא. ובזה יש להתפלא על מורי שארי הגאון החסיד ר' יוסף דובער זצלה"ה בספרו חלק א' סימן ט"ו שכתב לדון בהא דלא ספינן לקטן איסורא בידים, אם הוא דוקא באותו אישור שהגדול עצמו מוזהר עליו, דומה למה שכתב האמונת שמואל באיסורא דלפני עור בגדול שהוא דוקא באיסור שגם המכשיל מוזהר עליו. והוא תמוה דאם באנו לדמות איסור זה לאיסור דלפני עור, אם כן יהא מותר בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. אלא דהכא אין זה ענין כלל לאיסורא דלפני עור דהכא אין הטעם מפני שמכשיל את הקטן באיסור, אלא מפני שמרגילו. ואסור אפילו במקום דלא שייך איסורא דלפני עור בגדול. יא) ומסברתנו הנ"ל ניחא לי ליישב דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות הלכה י' שכתב אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, וכולם תמהו שבועה זו של קטן מה טיבה. והנה התמי' על הרמב"ם הוא *) וראיתי בתשובות חתם סופר חלק או"ח סימן פ"ג שהשיג על דברי התרומת הדשן האלו, מהא דגם לחרש לא ספינן איסורא, והרי בחרש לא שייך הטעם דאתי למסרך, דהרי לעולם לא יבוא לכלל דעת. ואני תמה על השגתו ממשנה מפורשת בגיטין (דף כ"ג) נתפקח החרש נשתפה השוטה, ובתוס' (בדף כ"ב) שם כתבו דמשום הכי כשר הגט שכתבו חרש שוטה וקטן כשאחרים עומדים על גבם ולא פסלינן לי' משום שאינן בני כריתות, דהכא נמי אתו לכלל כריתות לכשיתפקח החרש וישתפה השוטה, ואם אנו מקילין מטעם זה להכשיר גט שנכתב על ידן כל שכן שיש לנו לאסור למספי להו איסורא מהאי טעמא, דלא ליתו למסרך כשיתפקחו וישתפו. ועיין בקצות החושן סימן רמ"ג שהשיג על הבית יוסף במה שכתב דזכין לשוטה משום דאתי לכלל שליחות לכשישתפה, והקשה עליו הקצות החושן דאם כן גם בעכו"ם נימא הכי דהוי אתי לכלל שליחות לכשיתגייר. אבל לדעתי זה אינו, דבקדושין אמרינן במקדש שפחתו דלא מהני מה דבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה והשתא דעה אחרת, ועיין שם בריטב"א דהוא הדין בעכו"ם דהוי מצי לשנויי הכי. ומשום הכי לא שייך נמי בעכו"ם דליהוי כאתי לכלל שליחות לכשיתגייר דהוי כפנים חדשות.