נאות יעקב קג

החזקה, ואם כן לא הוי תו בידו. מיהו בשחיטת חולין לא קשה מידי, דכבר אפשר הוא שיבדוק הסכין לאחר חתיכת העור ולא יבא לידי פסול, ואף דאנן השתא חיישינן בחתיכת העור שמא ניקב הושט כמבואר ביו"ד סימן כ"ג סעיף ב' ועיי"ש בש"ך ס"ק ד', אם כן כשיפסיק שחיטתו תיאסר משום חשש נקיבת הוושט. אכתי בידו לאחוז העור עם הקנה דאז אין עוד חשש, כמו שכתב הפרי חדש והוי בידו. אבל משחיטת קדשים קשה לפי מה שכתבו התוס' בחולין דבנקרע העור קודם שחיטה הוי מום, אם כן אם יפסיק שחיטתו לאחר חתיכת העור כדי לבדוק הסכין, או אפילו כשיקח סכין אחר בדוק לגמור בו שחיטת הסימנין לאחר שחתך את העור, אכתי כיון שהפסיק שחיטתו באמצע יפסל משום מום דקריעת העור. ואי דתקשה דלפי זה כששהה בשחיטת קדשים, אף אם אין בו כשיעור שהייה, נהי דאין בזה פסול שחיטה, אכתי יפסל משום מום דקריעת העור. זה אינו דהתם כשלא הפסיק כשיעור שהייה דהוי הכל שחיטה אחת הרי דינו כשוחט בסכין רעה כל היום, דאין בו משום מום דקריעת העור, דכל שהשחיטה כשרה זהו דרך מצותי, וכל שלא שהה כשיעור שהיי' דהוי הכל שחיטה אחת דרך מצותי הוא, אבל אם הפסיק אחר חתיכת העור קודם שהתחיל בשחיטה כלל, הרי להפסק זה לא מצינו שום שיעור וכל שהפסיק אז, לא הוי זה דרך מצותו, ומיפסל משום מום דקריעת העור, ולכן כשהפסיק לאחר חתיכת העור קודם שהתחיל בשחיטה יהא זה חמור מהמפסיק לאחר שכבר התחיל בשחיטת הסימנין. ואכתי צריך עיון בזה, לפי דברי התוס' דקריעת העור הוי מום ואין שיעור לדבר דכל שהפסיק בין העור להסימנין הוי מום, א"כ גם כששהה באמצע הסימנין יפסל משום מום אף כשאין בו שיעור שהיי'. ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר, דמה שכתבו התוס' דקריעת העור הוי מום, זהו רק בגוונא דהתם שקרע יותר מכפי השיעור הצריך לשחיטה כדי להפריד הסימנים ולהוציאן ולבודקן, אבל כשחתך כשיעור הצריך לשחיטה והפסיק אין זה מום. והטעם לזה, דבאמת כל קרבן הרי יש בו מום דקריעת העור, דכיון דחתיכת העור אינה בכלל שחיטה, הרי הוי בו קריעת העור תמיד לפני שחיטתו, ונהי דלא מיפסל בהכי משום דזהו דרך מצותו, אבל כיון דנעשה בו תמיד מום זה לפני שחיטתו, הרי אין עוד בקרע כזה משום מום אפילו אם הקדים לבוא זמן רב. דענין המום הרי הוא שנוי מן התמימים, וקרע כזה שהוא כפי שיעור שחיטה, הרי אין בו שינוי מכל הקרבנות, כיון שהוא בא תמיד בכל קרבן לפני שחיטתו, ואם כן בעיקר הקרע אין בו שום שינוי, אחרי שהוא בכל הקרבנות, והשינוי הוא רק בזמן, מה שהקדים לבוא זמן רב לפני השחיטה, ומנלן דשינוי כזה שאינו בגוף הדבר אלא בזמן, דהוי בכלל מום. ובשלמא אי הוי גם העור בכלל שחיטה, לא היה שום מקום לזה, דמה שהומם בשעת שחיטה אין זה בכלל מום, דזהו מדין המום שלא יומם לפני שחיטתו והי' שייך בו מום דנקרע העור גם בשיעור שחיטה, בשעה שנקרע לפני השחיטה, שאז אינו בכלל שחיטה ונמצא שהומם לפני שחיטתי. אבל כיון דאין העור בכלל שחיטה, הרי נעשה בו תמיד מום זה דקריעת העור לפני שחיטתו, אלא דאינו נפסל בכך לפי שכן הוא מצותו, אבל שינוי לא הוי עוד גם כשהקדים לבוא, אחרי דתמיד יש בו מום זה, ואיה נמצא הזמן לקרע זה, מתי יכשר ומתי יפסל. ולכן בנקרע כשיעור זה אין בו משום מום לעולם. ורק בגוונא דאיירו ביה התוס' כשקרע העור לבדוק הסימנים, דזהו יותר משיעור שחיטה, דבר שאינו בכל קרבן, בזה הוא דהוי מום, שהרי בו יש שינוי מכל הקרבנות, ואתי שפיר קושיתנו על הרמב"ן וכן ההערה משהה בשחיטת קדשים פחות משיעור שהיי' ויתיישב בזה מה שמקשין העולם על דברי התוס' דקריעת העור הוי מום, מהא דבחולין (דף ל' ע"א) אמרינן אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחי לה מפסח שני כו' ואדקשה ליה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, תקשה ליה נמי למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דגם לדידיה אין העור בכלל שחיטה, ולשיטת התוס' דבקריעת העור הוי מום, אם כן מכי חתך לי' לעור אידחי ליה מפסח שני. [ובהגהות שיטה מקובצת (בדף כ"ח) על דברי התוס' דאי אפשר להפריד העיר ולבדוק דאין לך מום גדול מזה, כתוב לאמר, דאי אפשר להפשיט העיר ולהפריד הסימנים ולבדוק דאין לך מום גדול מזה. ולכאורה היה אפשר לטעות בדבריו דאין המום בקריעת העור לחודיה, אלא בהפרדת הסימנים זה מזה, והקושיא מיושבת בפשיטות. אבל אי אפשר לומר כן, דמלבד דלא מצינו שיהא מום בהפרדת אבר אחד מחברו, אף גם זאת דזהו ודאי מום שבסתר, שאין בו משום מום כלל. ופשוט דכוונת ההנהה הוא רק לתקן לשון התוס' שכתבו להפריד' העור ותיקן ״להפשיט״ העיר ולהפריד הסימנים שזהו מעשה הבדיקה, ומה שסיים אין לך מים גדול מזה קאי על קריעת העור.] ולדברינו אתי שפיר דבדף ל' הרי איירי הגמ' בחתיכת העור כפי שיעור שחיטה ובזה לא הוי מום כלל להתוס'. גם יתיישב בזה מה שהקשה בהגהות הרש"ש על דברי התוס' (בדף כ"ט) ד"ה כגון שהקשו לפי שיטתם דגם בבהמה מיחייב אסימן אחד בשחוטי חוץ, למה דחיק הגמ' (בדף מ') לאוקומי למתניתין דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז, בחטאת העוף, לוקמה בבהמה ובחצי קנה פגום יעו"ש, והקשה הרש"ש דבבהמה דהמום פוסל בה הרי אי אפשר לאוקומי בחצי קנה פגום, דאם כן פסול משום מום דקריעת העור ולא מיחייב תו אשחוטי חוץ. ועיין בשו"ת בנין ציון החדשות, סימן צ"ת, בקושית השואל. ולדברינו אתי שפיר קושיתם, דיש לאוקמי בשנקרע העור כשיעור הצריך לשחיטה דזה לא הוי מום כלל, ושפיר הקשו. מיהו גם זולת דברינו אפשר ליישב קושיא זו, דבחצי קנה פגום משכחת לה שאין בו מום דקריעת העור, וכגון שנפגם הקנה בפנים ולא נקרע העור כלל, ופגימת הקנה לחודא הרי ודאי דאין בו משום מום, דזהו מום שבסתר. אמנם לפי זה הרי תקשה לן הסוגיא דדף ל' מינה ובה, דאמר מכי שחט בה פורתא אידחי לה מפסח, משום מום, והדר תו קאמר נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי ופירש"י שאין לך מום קבוע גדול מזה, והרי סוגיא זו עצמה מוכחת דקריעת העור לא הוי מום, אי משום דהוי כשיעור שחיטה כסברתנו, או דקריעת העור בכלל לא הוי מום. אבל על כל פנים בגוונא דסוגיין לא הויא קריעת העור מום, דאם לא כן הרי תקשה גם למאן דאמר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכנ"ל, וחתיכת הסימנים הרי הוי מום שבסתר, אם כן מהו זה המום הקבוע שנעשה מתחלת שחיטה שראוי' גם לפדיון על ידו. ונהי דהא דאידחי מפסח שני לא קשה כל כך, דיש לומר דאידחי במה דנעשה טרפה בפסיקת הגרגרת, אבל מה דאמר מדמי פסח מי אידחי משום דראוי לפדיון קשה טובא, דמשום פסול דטרפה הרי אינו נפדה. ובספר המכריע סימן ה' ראיתי שדעתו דאפילו אי קריעת העור הוי מום, זהו רק כשנקרע העור שלא בדרך שחיטה. אבל אם חתך את העור בדרך שחיטה והפסיק, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אין בו משום מום, דאין דין שהיי' אלא בשחיטה, אבל בנוגע לדין מומין אין השהיי' פוסלת כלל. כן צריך לפרש דבריו שם. ותסור קושיתנו להרמב"ן גם קושית העולם תתיישב. ונוראות נפלאתי במה דמסיק שם דאין בקריעת העור לגמרי משום מום, והביא ראיה מהסוגיא (דדף מ') דמוקי למתניתין דחייב שלש חטאות, בשהי' חצי קנה פגום, הרי דאין בקריעת העור משום מום. והדבר פלאי. דהתם קיימינן בעוף, ואין תמות וזכרות בעופות: