נאות יעקב קב

היה בידו, והנעשה אין להשיב. והר"ן בחידושיו ריש מס' גטין כתב אהא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין וז"ל פרש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרשת תרומה וניקור הבשר וגיד הנשה ושחיטה ולא היה צריך לומר כן אלא דבהני איתחזק איסורא וכי תימא הא בידו לתקן וכמו שכתב ז"ל בסמוך אינו נוח לי דלישנא דגמ' משמע דכי אמרינן עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא אם כן תאמר איתחזק איסורא ובידו לתקן שוה כלא אתחזק איסורא ואין בידו לתקן ופשרה היא זו עכ"ל. ואינו מובן כלל מה שבא הר"ן ז"ל לידי פשרה אחרי דגמ' מפורשת היא ריש האשה רבה, דבדבר שבידו עד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא, אלא דלהר"ן קשיתי' דבהנהו דהאשה רבה כולהו בידו הוא בשעה שמעיד, ובשחיטה בשעה שמעיד הרי אין עוד בידו, לכן כתב כמפשר דגם היכא דהוי בידו מקודם הוי מיהת כלא אתחזק איסורא [ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ו']. ולפי זה הרי תהי' נפקא מינה גדולה לדינא, בין היכא דבידו גם עתה, להיכא דהיה בידו מקודם, דהיכא דבידו גם בשעה שמעיד דנאמן מטעם מגו או מטעם בעלים, נאמן גם בדבר דאי לאו דבידו לא היה נאמן גם אי לא איתחזק איסורא, אפילו הכי היכא דבידו נאמן גם באיתחזק איסורא, אבל היכא דעתה אין עוד בידו אלא שמקודם היה בידו, דלפי פשרת הר"ן הוי כלא איתחזק איסורא, [דאף דהר"ן דחה שם לזה, היינו דהילפותא דע"א נאמן באיסורין אינה משחיטה אלא מנדה אבל עיקר הסברא דבהי' בידו מקודם הוי כלא איתחזק על זה לא נחלק הר"ן כלל ועיין בבית הלוי חלק שני סימן ל"ז מה שהסביר בזה], אם כן אינו מועיל טעם זה, אלא היכא דבלא איתחזק איסורא נאמן גם אי לאו בידו, אבל היכא דגם בלא איתחזק איסורא אינו נאמן, מה מועיל לן בידו כי האי דמשוי לי' המיד כלא איתחזק איסורא, כיון דגם בלא איתחזק אינו נאמן. ואם כן, אין עוד שום סתירה למה שכתב הריב"ש דבדבר שבידו נאמן הקטן גם נגד החזקה, מהא דאין הקטן נאמן על השחיטה להראשונים החולקים על הטור. דהריב"ש איירי היכא דגם בשעה שמעיד היא בידו, ובזה באמת נאמן גם הקטן ואפילו באיתחזק איסורא מטעם מגו או מטעם בעלים, ובזה שוין קטן וגדול, אבל בשחיטה דעתה בשעה שמעיד אין עוד בידו, אלא דלפני שחיטתו היה בידו, דזה לא מהני לפי פשרת הר"ן, אלא דליהוי כלא איתחזק איסורא ואינו בידו, ובאיסור דאורייתא היכא דלא הוי בידו, הרי אין הקטן נאמן אפילו בלא אתחזק איסורא, וי"א דגם באיסור דרבנן הדין כן, ואם כן בידו כי האי דבשחיטה, אין הקטן נאמן בו ומיושבים דברי הריב"ש בלי פקפוק. על כל פנים חזינן דבשחיטה משום שהיה בידו מקודם לסלק את האיסור, דיינינן לה כלא איתחזק איסורא מיהו זהו רק בנוגע לנאמנות השוחט, אבל בספק שבשחיטה מעמידין אותה בחזקת איסור, ולא אמרינן גם לענין זה דהוי דינה כמו שאין לה חזקת איסור דלפי שהיה בידו לשחוט יפה הוי כלא אתחזק איסורא. דהטעם דבידו הרי לא מהני אלא להוסיף נאמנות, ואם כן לא שייך זה אלא כשאנו דנין על נאמנות השוחט, אבל בנוגע לכל ספק דעלמא שגם השוחט עצמו מסופק בו, מה יועיל לן מה שבידו. אבל אם כן זהו רק בכל שאר ספק בשחיטה שאינו נוגע לנאמנותו של השוחט, אבל היכא דהספק הוא בנאמנותו של השוחט, והשוחט אומר ששחט יפה, הרי לענין ספק כזה שבהנאמנות גופה מהני ודאי מה שהיה מקודם בידו לסלק את האיסור, כי היכי דליהוי דינו כספק שאין לו חזקת איסור, משום דבכל מה שנוגע לנאמנות דיינינן לה כמו שאין לה חזקת איסור. וכיון דחזינן מדברי הריב"ש דמטעם שבידו נאמן הקטן וגם באיתחזק איסורא, הרי דטעמא דבידו איתי' גם בקטן, אלא דבשחיטה לא מהני טעם זה, משום דמה שהיה בידו מקודם, לא משוי ליה אלא כלא איתחזק איסורא ואינו בידו, דאין הקטן נאמן בו, אבל להא מיהת מהני גם בקטן מה שהי' בידו לשחוט יפה כי היכי דליהיי דינו כספק דלא איתחזק איסורי', דלסלק החזקה דהוא מילתא דסברא, דכל שיש בידו לסלק האיסור אין זה איתחזק איסורא, ואין צורך בו לנאמנות הרי כך לי קטן כמו גדול. ואם כן אף שאין נאמנות לקטן שיהא נאמן לגמרי על שחיטתו, כמו שאינו נאמן בכל ספק דאורייתא אף היכא דלא אתחזק איסורא, מכל מקום מהני בי' הטעם דבידו, כי היכי דלא ליהי ודאי נבלה ככל שאר ספק שבשחיטה, שמעמידין אותה בחזקת איסור, והכא הוי דינו כמי שאין לו חזקת איסור ואין איסורה אלא מספק. ואם כן שאני דין ספק זה שבשחיטה מכל ספק שחיטה דעלמא, דהכא הוי דינו כמי שאין לו חזקת איסור. וכיון שכן הרי אסור לשחוט את השני מספק. ולפי זה נצטרך לומר דמה שכתב הט"ז בסימן ט"ז ס"ק י"ג לפרש דברי השו"ע גם בקטן היודע הלכות שחיטה ואפילו הכי מותר לשחוט אחריו, זהו רק ביודע הלכות שחיטה ואינו יודע לאמן ידיו, אבל ביודע גם לאמן ידיו בזה באמת אסור לשחוט בנו אחריו, גם להראשונים דבשחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, כיון דאין על שחיטתו אלא דין ספק פסולה. ח) ויש להעיר בעיקר נאמנות עד אחד בשחיטה מטעמא דבידו, לשיטת הרמב"ן דבנאבד הסכין בלי בדיקה לאחר שחיטה, חיישינן שמא בעור נפגמה, וטעמו משום דפגימת הסכין על ידי העור הוא מילתא דשכיחא, ופוסל בדיעבד כשלא בדק הסכין אחר שחיטה גם כשבדק לפני שחיטה, אם כן איך מיחייבא שחיטה לדבר שבידו, והרי שמא יפגם הסכין בעור ותיפסל שחיטתו, וגם כשאנו רואין את הסכין לאחר שחיטה שהוא יפה והוא מעיד שלא אירע בה פסול אחר שהי' יכול להיזהר ממנו, מכל מקים כיון דבכלל אין בידו לשחוט יפה, דשמא יפגם הסכין בעור אין השחיטה חשובה עוד לדבר שבידו, ואינו נאמן גם על הפסולין שבידו להיזהר מהן, דהוי דינו כעד אחד באיתחזק איסורא. וביותר דבשחיטה בשעה שמעיד הרי אין עוד בידו, אלא דמשום דהי' בידו מקודם לסלק את האיסור הוי דינו כלא איתחזק איסורא, ואם כן זהו דוקא כשהוא בידו לגמרי לשחוט יפה, ולסלק את האיסור. ומה גם כשעד אחד מעיד על בדיקת הסכין לאחר שחיטה שנמצא יפה, דגם בזה בודאי דנאמן, והכא הרי אין בידו גם בזה הפרט שהוא מעיד עליו. ואין לומר דגם לדעת הרמב"ן רוב פעמים אינו נפגם בעור, והא דאסיר ליה בדיעבד כשנאבד הסכין בלי בדיקה, הוא רק משום דסמכינן מיעוטא לחזקת איסור אינה זבוחה, ואם כן זה שייך רק בדיעבד, כשלא בדק הסכין, אבל לכתחלה, כשאנו דנין אם יארע לו פגימה בעור, הרי יש לנו לומר שימצא הסכין יפה בבדיקתו, ולא יפגם בעור, כיון דהמעשה מצד עצמה אית לה רובא שאין הסכין נפגם בעור, אלא דבדיעבד אסרינן לה משום החזקה דסמכינן למיעוטא, אבל לגבי לכתחלה דלא שייכא החזקה, הרי יש לנו לומר שבודאי ימצא יפה דכן הוא הרוב, ומשום הכי חשיב בידו. אבל אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ן, דהרי התוס' כתבו (בדף י') דבחשש זה דשמא נפגם בעור איכא ספק ספיקא, וגם להחולקים שם על התוס', הרי בדינו של הרמב"ן דאיכא גם ספק דשמא לא נפגם כלל, בודאי דספק ספיקא גמור הוא, ועל כרחך דדעת הרמב"ן דבמקום דאיכא חזקת איסור לא מהני גם ספק ספקא וכדעת הש"ך בסימן ק' ואם נאמר דרק בצירוף החזקה הוא דנתהוה עיקר הספק, ומשום דהוי רובא להיתרא, הא לא הוי תו ספק ספיקא בחזקת איסור, דהחזקה כבר שקלת לה כדי לסמוך למיעוטא, להוליד עיקר הספק, ומוכרח דלהרמב"ן הוי זה ספק גמור גם בלי