נאות יעקב קא

הוי בירור על המעשה, ולא מהני אלא בנוגע להדין וכיון דגוף מעשה השחיטה נשארת לנו מסופקת שמא היתה כהוגן, אלא דאסורה מדין חזקה לפי שהיתה אסורה בחיי', אם כן ענין טומאה דלית לן חזקה זו שהרי אינה מטמאה מחיים, אין לנו דין שתטמא גם עתה. ומאן דאמר דמטמא במשא אית לי' דהחזקה הוי בירור גם על עצם המעשה ואמרינן שהיתה השחיטה שלא כהוגן וממילא מטמא גם כן, אף דאין לנו חזקה אלא על האיסור, וזהו טעם מחלקותם. ועיין בדברינו לעיל שכן מתבאר מדברי התבו"ש. אולם כל זה בחזקה, אבל ברובא, לפי מה שכתבו האחרונים דהרוב הוי בירור על עצם המעשה, (עיין בתשו' הגאון רעק"א ובגינת וורדים] הרי כל שיש לנו רוב שנשחטה שלא כהוגן, יש לה לטמא בטומאת נבלה לכולי עלמא. ולכן הקשו התוס' שפיר, דכיון שהשחיטה פסולה מטעם רובא, הרי מטמא גם במשא, ומותר לשחוט אחרי'. ואף על גב דרוב זה אינו אלא מכח סמוך פלגא לי זקה, והחזקה גופה הרי אינה מועלת אלא לאיסור ולא לטומאה, ואיך יועיל הרוב גם לטומאה. מכל מקום כל דאתינן עלה מכח רובא שאני, דהרי בחזקה גופה למאן דאמר דמטמא במשא, מהני החזקה שאינה אלא לאיסור גם לטומאה, מהך טעמא דהחזקה הוי בירור על המעשה, אם כן ברובא דלכולי עלמא הוי הרוב בירור על המעשה, אפילו אם יהי' לנו רוב רק על האיסור, יועיל גם לטומאה, כמו בחזקה למאן דאמר דהחזקה הוי בירור על המעשה, ולכן לא איכפת לן הכא מה דהרוב אתי מכח החזקה, דלא הוי אלא על האיסור, דלא יהא אלא רוב שכולו אינו אלא על האיסור, דמהני גם כן לטומאה, כמו דמהני חזקת איסור גם לטומאה למאן דאמר דמטמא במשא. ואי דתקשה דאם כן איך משכחת לה לעולם להא דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, נהי דמטעם חזקת איסור אין לה טומאה, אכתי נימא בה תמיד סמוך פלגא לחזקה ותטמא במשא מטעם רובא. זה אינו דהך מילתא דסמוך חזקה לפלגא וסמוך מיעוטא לפלגא, לא אשכחן לה אלא בפלגא דאיתא קמן, כמו ביבמות (דף קי"ט) ברוב יולדות ובחולין (דף ע"ז), ובכל מקום דאיתמרא להך מילתא. והכא נמי בפלגא מעשיהן מתוקנין ופלגא. מעשיהן מקולקלין ואנו מסופקין על קטן זה ששחט מאיזה מהן הוא, דהוי פלגא דאיתא קמן, ובזה הוא דאמרינן סמוך חזקה לפלגא, אבל בכל ספק דעלמא דשני צדדי הספק הן פלגא ופלגא דליתא קמן, לא אמרינן הכי, דאל"כ הרי יהי' בכל חזקה גם דין רובא. ומשו"ה בלא בדק בסימנין, שאין לנו מחצה שוחטים כראוי ומחצה שאינם שוחטים כראוי, ואנו מסופקין על שוחט זה מאיזה מהן הוא, [כמו דלא שייך כאן טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דהכא השוחט עצמו מסופק] אלא דהספק הוא על שחיטה זו אם היתה כדין, דזהו פלגא ופלגא דליתא קמן, ובכגון דא לא אשכחן להך מלתא דסמוך פלגא לחזקה והוי לה רובא, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן אינה מטמאה במשא, דאין כאן רובא דאיתא קמן. ואולם גם בר מן דין אפשר ליישב לשון התוס' בקושיתם, שהקשו מכח סמוך פלגא לחזקה, דיש לומר בדעתם דרק בספק בדק בסימנים דהויא חזקת הגוף, הוא דאמרינן דבספק דאורייתא הוי ודאי נבלה, אבל בכל שאר ספק בשחיטה אף דאית לה חזקת איסור לא הוי ודאי נבלה, שכן כתבו האחרונים בדעת הרמב"ם, עיין בפרי מגדים בפתיחתו להלכות שחיטה, ועיין בבית הלוי חלק שני סי' כ"ב ואין להאריך ולהביא אריכות דבריהם. ולפי מה שהעלנו דהעיקר כהפרי מגדים, דבספק בשחיטה אף דאית ליה חזקת איסור והוי ודאי נבלה, מכל מקום אסור לשחוט בנה אחרי' משום דאהניא שחיטתה להוציאה מידי טומאת נבלה. לכאורה מטעם זה יש לחייב גס בכסוי בספק שבשחיטה, דכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן הרי אהני שחיטתה להוציאה מידי טומאת נבלה וכמו דהוי שחיטה לעל או"ב הכי נמי הוי שחיטה לענין כסוי. ומצאתי בספר יריעות שלמה שדן באמת לחייב ספק שחיטה בכסוי מטעם דאהניא שחיטתה שלא תטמא במשא. והי' אפשר להליץ בזה בעד הש"ך בסימן כ"ח ס"ק כ"ז שחלק על הב"ח והצריך כסוי מספק גם בספק שבשחיטה, ובשב שמעתתא בשמעתתא ג' פרק ט"ו הרבה להשיב עליו דבספק שבשחיטה דאמרינן ביה העמד בהמה על חזקתה והוי ודאי נבלה אמאי תתחייב בכסוי ואפילו מספק. ולדברינו הי' אפשר ליישב כיון דאהניא שחיטתה לטהר מידי נבלה. אבל באמת אין בזה כלום, ולפלא על הגאון בעל יריעות שלמה ששגה בדבר פשוט כזה, דבכסוי הדם הרי קיימא לן דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה משום דכתיב בה אשר יאכל כמבואר בגמ' (בדף פ"ה) וכן הוא בשו"ע בסימן כ"ח, דשחטה ונמצאת טרפה פטורה מכסוי. ואם כן לא תהא זו שאסורה מיהת באיסור ודאי נבלה, אלא טרפה ששחטה, ומה לנו דאהני שחיטתה שלא תטמא כיון דהכא היתר אכילה בעינן. והוא פלאי. וגם באסורה בספק איסור דאורייתא, אולי היה אפשר לדון, הסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא, דפטור מכסוי מהאי טעמא ואין לחייבו אפילו מספק בלא ברכה, כיון דסוף סוף אינו ראוי לאכילה. ויקשה לן פסק השו"ע דבספק טרפה מכסה בלא ברכה, ולהסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא למה צריך כסוי והרי בעינן אשר יאכל וליכא. ויש לפלפל בזה מכמה מקומית בש"ס אי מה דאינו ראוי מחמת ספק מקרי אינו ראוי, ואין כאן מקומו להאריך בפרט זה. אבל באסורה ודאי באיסור נבלה אף שאין בה טומאה, כגון זו אינה צריכה לפנים. ז) עד כה דברנו לדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, דלדידי' יש לאסור שחיטת השני אחר שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו גם להראשונים דשחיטתו פסולה, משום דהועילה שחיטת הראשון לטהרו מטומאת נבלה. אבל להראשונים דבספק דאורייתא גם בחזקת טומאה אמרינן, לכאורה לית דין ולית דיין דשחיטת השני מותרת, אחרי דשחיטת הראשון לא הועילה לא לאיסור ולא לטומאה, ואין זו שחיטה כלל. אולם נראה לי לומר דאפילו להראשונים החולקים על הרמב"ם בכל ספק שחיטה דעלמא וסבירי להו דבספק דאורייתא מטמא גם במשא, שאני ספק שחיטה דקטן היודע לאמן ידיו ומומחה ששחט בינו לבין עצמו, שהוא ספק בנאמנות משאר ספק שחיטה דעלמא, ובכגון זה אסור לשחוט אחריו, לכולי עלמא. דנראה לי לומר, דבספק שהוא בנאמנות של השוחט אין לדון בו כלל לדין חזקה זו דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולא הוי אלא ככל ספק איסור שאין לו חזקה, ואסור לשחוט את השני מספק. וטעמא דמלתא, דהנה הש"ך בסימן קכ"ז ס"ק ל"א הביא מה שכתב הריב"ש דבדבר שבידו נאמן הקטן גם באיתחזק איסורא בין לאיסור בין להיתר ויעו"ש בביאורי הגר"א שביאר כן להלכה. ולדבריו הרי לכאורה קשה בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו, להראשונים החולקים על הטור דשחיטתו פסולה משום דאין לו נאמנות, והרי שחיטה הוי מלתא דבידו, דמשום הכי נאמן בה עד אחד אף דאיתחזק איסורא, כמו שכתבו הראשונים בריש גטין, ובדבר שבידו הרי נאמן גם הקטן, אפילו באיתחזק איסורא. ומצאתי בספר יריעות שלמה הלכה י"א שעמד בזה על דברי הריב"ש. אכן לדעתי אין כאן קושיא כלל. דבאמת הרי שחיטה לא דמי לכל הני מילי דאמרינן בהו בריש האשה רבה דהיכא דבידו נאמן עד אחד גם נגד החזקה, דבכל הני שהוזכרו שם הרי גם עתה בשעה שמעיד בידו הוא, אבל בשחיטה הרי עתה כשמעיד לאחר ששחט אין עוד בידו, אלא דבשעה ששחט