נתיב מאיר צה

ולכן יוכל להביא גם מחו"ל העומר ולכן אמרינן שם וכיון ד"א אקרובי נמי מקריבין אבל רבינו פוסק כרבא דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה וכו' נמצא דסובר דהקרבת העומר הוא בגדר מצוה דאם עשה המצוה וכו' ממולא התורה התורה האיסור חדש ולא בגדר דנותן לגבוה חלק הגבוה שנמצא בתבואה לכן לא תליא זב"ז ולכן פוסק רבינו דאין עומר בא אלא מן א"י כהמשנה דמנחות פג:

וגם פוסק דחדש בחו"ל ד"א כי לא תליא זב"ז נהי דחדש בחו"ל ד"א מ"מ מצות הקרבת העומר הוא דוקא מן הארץ וניחא דלא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי והרע"א במערכה במס' ר"ה מתרץ זאת באופן אחר הוא הוכיח דאיסור חדש נוהג בשל נכרי דלא כהב"ח בהקדם תוס' ר"ה יג. ד"ה ול קציר נכרי ואע"ג דירושה להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז נג:

דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ע"כ ובטורי אבן מבאר דברי התוס' דהוה כמו שותפים דהקרקע של ישראל והנכרי זרע יש לו חלק כיון שזרע והא דאמרינן כאן ולא קצור נכרי מטעם דאין ברירה והסוגיא דע"ז סוברת דיש ברירה וכתב הרעק"א לפ"ז מאי הוכיחו שם בגמרא (ר"ה יג) מהא דאקריב עומר ודילמא עייל שליש ביד נכרי ולא קים לן אלא מסתמא קים לן בין שליש לפחות משליש והקשה מאי ראוה הוא זו הא העומר מותר להקריב מטעם ס"ס ספק לא הביא שליש ביד עכו"ם ספק דילמא הך חלק דישראל הוא ואי דהוכחת הש"ס היאך העומר מתיר וע"ז לא מהני ס"ס דאתחזק איסורא הוא ז"א דהא לענין היתר חדש איכא ג' ספיקות שני ספיקות דהעומר מתיר וכו' וס' דילמא הך דאכלינן מיניה הוא חלק נכרי ועיל שליש וג' ספיקות מהני גם באתחזק איסורא אנא מוכח מכאן דאיסור חדש נוהג גם בשל נכרי ולכן ליכא ג' ספיקות דאפילו בנכרי נמי אסור (ושפיר מוכיח הגמרא דקים לן וכו') ואין עומר בא משל נכרי משום קצירך ולא קציר נכרי אלמא דלא תליא זב"ז איסור חדש להקרבת העומר ולכן פוסק הרמב"ם דחדש נוהג בחו"ל ואין מביאין עומר אלא מא"י עכ"ל אך לשיטת רש"י גיטין מז:

דאי אין ברירה היה כל חטה וחטה חציה של ישראל וחציה של נכרי א"כ לא יוכל להקריב העומר מטעם דילמא הן חלק דישראל הוא דז"א דהא בודאי יש לנכרי חלק בה לשיטת רש"י למ"ד א"ב ועוד יקשה לפרש הפוס' דר"ה כהטורי אבו דהוה שותפין ישראל ונכרי דז"א דמ"מ כיון דהקרקע היה של ישראל (דירושה הוא להם וכו') א"כ הוה הנכרי לא עדיפא מיורד ברשות דנוטל כשאר אריסי העור תוס' ב"ב מב:

ד"ה שבח רש"י ב"מ קא. אבל שותף לא הוה בגוף הפירות כלומר שיהא הפירות כאלו גדל ברשותו דעכו"ם דאטו אם יש לישראל אריס נכרי בשדהו האם לא יוכל להקריב העומר מתבואתו משום דא"ב וה"נ ל"ש כיון דגוף השדה דישראל הוא משום דירושה להם מאבותיהם והנכרי שזרע אינו אלא כאריס אך התוס' הנ"ל נ"ל לפרש כן דלהכי הוה חסרון משום קצירך ולא קציר נכרי אף דירושה לישראל מאבותינו מ"מ כיון שאמר השם לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי ממולא משמע שעד הזמן הזה היה שלל נכרי כלומר עד זמן שכובשים ממנו ישראל ולכן הוה חסרון מקציר נכרי אם גדל שלוש ביד נכרי ומה שאמרינן בע"ז מכדי ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר שאינו שלו היינו שיש לנו היום על לאחר כיבוש ולכן לא יכול הנכרי לאסור על לאח"כ משום דאינו שלו אבל עד הכיבוש הוה שלו גוף הקרקע של נכרי ולכן הוה קציר נכרי אם גדל שליש אצל עכו"ם ומצינו כדומה לזה שהבעלות על החפץ יוכל להתחלק לזמנים וכדכתב הר"ן נדרים מ"ה:

בחצר השותפין דר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו מטעם ברירה שמתברר דבשעה שזה משתמש הוא שלו לגמרי וכו' על שעה זו דהבעלות מתחלקת לזמנים כמו נכסי לך ואחריך לפלוני ועיי"ש וה"נ ל"ש זהו נ"ל ביאור דברי התוס'. שם הל' ו'

מצותו להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת ה' ז. וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום עשר ע"כ והקשה הלח"מ הא משמע (במנחות ע"ב.) דמאן דאית ליה דקצירת העומר דוחה שבת אית ליה דנקצר ביום פסול דאי ס"ד כשר אמאי דוחה שבת נקצריה מע"ש דהא כ"ע אית להו כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת וכן פסק רבינו בפ"א מ"ה ק"פ וא"כ רבינו ז"ל איך פסק דברים סותרים שדוחה שבת ואם נקצר ביום כשר והניח בצ"ע ונ"ל דלכאורא יש לחקור הא דאמרינן קצירת העומר מצותה בלילה אי הדין