נתיב מאיר צב

על רבינו מברייתא דיומא סב: שהשיג הראב"ד דמשם משמע דאחר שהגריל פטור אפילו קודם וידוי על של עזאזל ונ"ל דאיתא ביומא מ: פלוגתא דר"י ור"ש בשעיר המשתלח עד מתי זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר"י ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים במאי קא מיפלגי כדתניא לכפר בכפרת דמים הכתוב מדבר וכו' ר"ש אומר לכפר עליו בכפרת דברים הכתוב מדבר ופליגי אי וידוי מעכבת או לא (כן פירש"י שם) ובאיזה סברא פליגי ר"י ור"ש וי"ל דפליגי בזה דמ"ד דוידוי מעכבת סובר דוידוי הוה בגדר עבודה ומ"ד דאינה מעכב סובר דלא היה בגדר עבודה אלא בגדר מצוה שהיא רק לכתחילה ומסתבר דאי הוה וידוי בגדר עבודה שייך שקודם וידוי הוה ראוי לפתח אהל מועד לוידוי ומש"ה חיוב כששוחט בחוץ אבל אי וידוי היה רק בגדר מצוה ולא בגדר עבודה אז לא נקרא דראוי לאהל מועד וכו' קודם וידוי ומש"ה כששוחט בחוץ פטור אף קודם וידוי ולפז"נ דמשמע דרבינו פוסק בה' עיוה"כ פ"ב ה.ו. כר"ש דכתב זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים וכו' שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים והוידוי השלישי וכו' על שעיר המשתלח וכו' ע"כ וזהו הלשון דברייתא דיומא לו: וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר וכו' מה כפרה בשעיר דברים אף כפרה האמורה בפר דברים וכו' וזהו כר"ש דהתוס' ישנים שם מ: ד"ה לכפר כתבו דההיא ברייתא לו: דילפא וידוי בפר משעור המשתלח מה להלן כפרת דברים וכו' הא דלא כר' יהודה (אלא כר"ש) וכו' וכיון דהרמב"ם פסק כברייתא הנ"ל אלמא דפסק כר"ש דוידוי מעכבת ולפז"נ שיטת רבינו כיון דפסק כר"ש דוידוי מעכבת ולכן הוה הוידוי בגדר עבודה ולכן הוה ראוי לפתח אהל מועד קודם וידוי ולכן פסק דעד שלא התודה חייב כששחט בחוץ את השעיר המשתלח דהוא ראוי לפתח אהל מועד וכהנ"ל ומה שהשיג הראב"ד מברייתא דיומא סב: נמי ניחא די"ל דהברייתא דיומא וסוגיא דזבחים קיג: פליגי בזה אי וידוי מעכבת או לא דהברייתא דיומא סוברת כר"י דוידוי אינה מעכבת ולכן משהגריל פטור אפילו קודם וידוי כיון דאינה מעכבת לא הוה בגדר עבודה ולא נקרא שראוי לפתח וכו' והסוגיא דזבחים סוברת כר"ש דוידוי מעכבת והוה בגדר עבודה ולכן קודם וידוי חייב אם שחט בחוץ את השעור המשתלח ורבינו פוסק כסוגיא דזבחים וכר"ש ולכן כתב אם עד שלא התודה חייב כרת אם שחט בחוץ וניחא. שם פי"ח הל' יד

גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה ע"כ והקשה הכ"מ אמאי כתב רבינו ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו כרת הא בגמרא (גיטין נ"ה:) אמרינן למאי נ"מ לגיזות וולדות אי אוקמ' משעת גניבה או משעה שהקדשה. אבל כאן לא איירי בזה אלא לענין כרת ולענין כרת אין נ"מ בזה אימתי העמידוה ברשותו אי משעת גניבה אי משעת הקדישה ואמאי כתב ומאימתי וכו' וצ"ע ועוד הקשה הלח"מ הא לא אמרו כן בגמרא (גיטין נ"ה:) אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני דהקשו לו מברייתא דגנב והקדיש ושחט בחוץ דחייב כרת ואוקמא לעולא דחייב כרת מדבריהם אבל לר"י דסובר דיאוש כדי קני יהא כרת מן התורה ורבינו ז"ל דפסק בפ"ה מהלכות איסורי מזבח כר"י דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוה כרת מדבריהם הא הוה כרת מן התורה והניח בצ"ע והיא פליאה ונ"ל דלכאורא צריך לדקדק בלשון רבינו דכתב והוא ששחטה אחר יאוש וכו' תיפוק ליה דהקדיש אחר יאוש אלא מוכח שהקדיש קודם יאוש לכן כתב שצריך שהשחיטה יהא אחר יאוש ובז"נ דשיטת רבינו היא כן דבגיטין נ"ה: מתיב רבא לעולא מהברייתא הנ"ל ומתרץ רב שיזבי כרת מדבריהם ורבא קיבל להאי תירוצא, אלמא דאיכא גדר אף דיאוש לא קני מ"מ חייב כרת מטעם דאוקמיה רבנן ברשותיה וכו' ולכן לומד רבינו אף דהלכה כר"י דיאוש קני מ"מ משכחת הדין של אוקמא רבנן וכו' לחייב כרת כגון דהקדיש לפני יאוש ואח"כ נתיאש כיון דלעולא נמי יאוש לא קני ומ"מ אוקמא רבנן וכו' ולכן אפילו הקדיש קודם יאוש נמי אוקמא רבנן וכו' כיון שהיה יאוש אח"כ ושחטה אחר יאוש ולכן מדקדק בלשונו גנב והקדיש וכו' והוא ששחטה אחר יאוש וכו' משמע אבל הקדיש לפני יאוש ולכן כתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישוה וכו' כלומר ולא מהני אם העמידוה ברשותו אחר יאוש בעת ששחטה דז"א כיון שבעת שהקדיש הוה קודם יאוש ולא מהני הקדשו ואח"כ אינו מקדיש ואפילו אם מקדיש שיחול לאחר יאוש מ"מ הוה דשלבל"ע ואינו חל ולא נוכל לחייבו כרת ולכן כתב שהעמידוה ברשותו משעה