נתיב מאיר צ

דהו ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי נשוב ונאמר בר פדא חולק על זה וס"ל דלא פקעא וספק איסורא לחומרא וכו' ור"פ דהוא בתרא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא הכי. ועוד דקי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקריב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף עכ"ל ונ"ל אך נקדים תחלה הסוגיא דנדרים כט. שהקשה אביי מקדושה לא פקעה בכדי והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים ה"ז עולה כל ל' ולאחר ל' יום שלמים ואמאי קדושת הגוף נינהו ופקע בכדי ומשני הבמ"ע דאמר לדמי ופירש הר"ן שם וכגון דהוה בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף והדר מקשה מסיפא ואח"כ מסיק אמר ר"פ אמר לך בר פדא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה ופירש הר"ן פי' סופא אתינן לתרוצי אבל רישא כדקיימא קיימא ולעולם דאמר לדמי ולא תיקשי לבר פדא דמוקי נה בפדיון אבל סיפא מתרצינן דה"ק ועיי"ש ע"כ ובז"נ שיטת הרמב"ם דהרמב"ם ילמוד כמו שפירש הר"ן דברישא מיירי דאמר לדמי וכגון שהיה בעל מום ושיטת רבינו יהא דאימתי שייך קדושת עולה או שלמים אלא בדבר שהוא בעצמו יהא לקרבן ולכן חל עליו קדושת עולה או שלמים דהיינו אופן עבודת עולה או שלמים. אבל בבעל מום שהוא רק לדמים כיון שהוא בעצם אינו ראוי לקרבן לא שייך שיחול קדושה של אופן עבודת קרבן זה או זה אלא שחל על הדמים קדושה שיקנו מהם קרבן למזבח אך דין עולה או שלמים שצריך לעשות הוא רק מדין נדר ולא מטעם שחל קדושה כזה על הדמים וזהו שכתב הרמב"ם ואם הקריב דמיה בתוך ל' מביא כמו שנדר ואם הקריב לאחר נ' מביא כמו שנדר כלומר שאין זה מטעם שחל קדושה כזה על הדמים אלא הוא מטעם נדר וילמוד רבינו כי זאת היא המסקנא דגמרא שר"פ מתרץ אליבא דבר פדא שברישא מיירי דאמר לדמי ובבעל מום וא"צ לאוקמא שפדא הוא כמו שפירש הר"ן אלא לפי המסקנא איך שייך בו קדושת עולה על הדמים רק שצריך להקריב עולה מטעם נדר וכהנ"ל וממילא אינו שייך כאן החקירה של קדושה פקעה בכדי או לא כיון דלא חל קדושת עולה על הדמים אפילו מכר הפרה בתוך ל' אלא רק הוא דין נדר אם מקריב בתוך ל' יקריב עולה ואם יקריב לאחר ל' יקריב שלמים מטעם נדר ולפז"נ השגת הראב"ד על הרמב"ם דלא שייך כאן משום קדושה פקעה בכדי וניחא אפילו לבר פדא אבל סיפא מיירי בתם ובקדושת הגוף להכי מוקי אם לא אמר מעכשיו שלמים אז לאחר ל' יום עולה הוי אבל אי אמר מעכשיו שלמים לא יחול עולה לאחר ל' ועיין בר"ן שם ומה שהקשה הראב"ד מהקדיש זכר לדמיו וכו' נמי ניחא כיון דמיירי בבעל מום ממילא לא שייך הוא עצמו יקרב עונה וכן כתב הלח"מ. שם פרק ט"ז הל' ב

נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה"ז ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא וכו' ע"כ והקשה הכ"מ הא זאת היא בעי דר"ז בחולין כג. וקאמר אליבא דר"י לא תיבעי לך דאמר בריה הוה וכו' כי תיבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו ובמנחות צ"א אסיקנא לבר פדא בקשיא ויש לתמוה על רבינו שהי"ל ליפסוק שלא יצא ידי נדרו כר' יוחנן ולא כבר פדא דאסיקנא בקשיא ועי"ש והלח"מ הקשה דהא בפ"ב מה' אלו ה, ו, כתב המקריב את הפלגס מביא נסכו איל ואינו עולה לו מזבחו ולא הזכור שם דצריך לעשות תנאי כבר פדא אלמא דלא פסק כותיה א"כ רבינו סותר את עצמו והניח בצ"ע ונ"ל דשם בחולין כג. בעי ר"ז האומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס מהו אליבא דר"י לא תיבעי לך דאמר בריא הוי דתנן הקריבו מביא עליו נסכו איל ואין עולה לו מזבחו ואמר ר' יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס ופירש"י ומדאיצטריך קרא לרבוי ש"מ קסבר ר' יוחנן דת"ק דאמר אין עולה לו מזבחו משום דבריה הוא ולענין נסכים רחמנא רבייה דאי ספיקא הוא לא מרבייה קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי אתויי נסכו איל ואתנויי דאי איל הוא ליהוי דידיה ואי כבש הוא יהא היתר נדבה וכו' וכונת רש"י הוא דאי ספק הוא לא צריך קרא וכו' אך לכאורא יקשה נימא לעולם ספק הוא ומ"מ צריך קרא דמביא נסכו איל מטעם ודאי ולא בעי אתנויי ומאין מוכח דר' יוחנן סבר דבריה הוי לכן נ"ל דשיטת רבינו הוא כן דבאמת שני ענינים נפרדים הם ואין תלוי זה בזה דיוכל היות דפלגס הוא ספק ומ"מ הוא מביא את נסכו איל מטעם ודאי ולא צריך לאתנויי משום דאיכא קרא או לאיל לרבות את הפלגס ולכן בר פדא היה יכול לסבור אף דפלגס ספק הוא מ"מ מביא את הנסכים מטעם