נתיב מאיר פט

המת מטעם ס"ס ספק נפל וספק נקיבה והקשה המ"א הא טהרה בלועה ואמאי צריך לס"ס. וביארנו לעיל בשיטת הרוקח משום דהוה מין במינו ולא הוה בלועה אלמא דאפילו זכר ונקיבה הוה מין אחד משום דהוה מין אדם וה"נ ל"ש ברוק כיון דהוה מין מים וא"כ תקשה כנ"ל] ונ"ל כי בסוכה לז: פליגו רבה ורבא או מין במינו חוצץ או אינו חוצץ דלרבה חוצץ ולרבא אינו חוצץ ובז"נ כי הסוגיא דזבחים צה: אזלא אליבא דמ"ד דמין במינו חוצץ ולכן מותר להבליע ברוק ולהכניסו בעזרה דהוה כיסוי כיון דחוצץ אבל אליבא דדינא דקי"ל מין במינו אינו חוצץ דהכי פסק הרמב"ם פ"ז מה' לולב ה' י"ב דמין במינו אינו חוצץ ולכן פסק הרמב"ם שאין מעבירין מי רגלים על דם חטאת לפי שאון מכניסין מי רגלים במקדש ולא מהני להבליעו ברוק לפי שמי רגלים ורוק הוה מין אחד כהנ"ל ומין במינו אינו חוצץ ולא הוה כיסוי ולכן אסור

ולכאורא יקשה הא איתא בזבחים ע"ח דלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל ופירש"י שהרוק עב הוא וחוצץ בפני המים וכו' משמע דרוק עם מים לאו מין במינו הוא מדחוצץ א"כ משמע שרוק על מי רגלים נמי חוצץ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אך ז"א דבמשניות פ"ו דמקואות גרסינן כלי שהוא מלא משקין והטבילו ופי' הרע"ב כגון יין ושמן וכו' חוץ ממום וכן גרם הרמב"ם שם ולא גרסינן דלי שהוא מלא רוקין וכו' וכן הביא הרמב"ם פ"ג מה' מקואות ה' י"ח כלי שהוא מלא משקין והטבילו כאלו לא טבל וכו' א"כ לפי גירסא זו ל"ק מכאן על הנ"ל ממילא י"ל דרוק עם מי רגלים הוה מין במינו וניחא הנ"ל. שם פרק י"ד הל' ה'

מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר וכו' ע"כ וכתב המ"ל דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן דפשיטא דלא יצא ידי נדרו אלא אפילו שהקרבן כשר אפ"ה לא יצא ידי נדרו וכדתנן בזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה שדין זה אפילו בנדר קרבן ולאו דוקא בקרבן חובה וכו' אך הקשה מתוס' חולין כ"ב: ד"ה והביא דבעי ר"ז האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ובזה מהו ספיקא הוה ונפק או"ד בריה הוה ולא נפק והקשו בתוס' וא"ת וכיון דממ"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן וי"ל כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב ע"כ ועל תירוץ האחרון תמה המ"ל דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן שיצא ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כש"כ היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דנא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל ונ"ל דבר"ה ו'. איתא אמר רבא משכחת לה דהוה נדבה בהרי עלי כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאינו חייב באחריותה (ומעשכב"ת לא הוה תוס' ד"ה על שם ו'.) אלמא דמשכחת דאמר הרי עלי בלא אחריות וכה"ג אם נאבד או נשחט שלא לשמה א"צ להביא אחרת ויצא ידי נדרו ובז"נ תירוץ אחרון של תוס' הנ"ל דכוונתם דנוקמא בעיא דר"ז באומר הרי עלי בלא אחריות ולכן אע"פ שלא יוכל להקריב יצא ודי נדרו א דמ"מ אם ישנו בעין צריך להביאו ליד כהן כיון דאמר הרי עלי וכן פסק רבינו כאן בה' ו'. כרבא דכתב אם אמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה וא"כ משכחת כהנ"ל וניחא דברי התוס' ולא קשה עליהם קושית המ"ל. שם פרק ט"ו הל' ז'

האומר דמי פרה זו לעולה כל ל' יום ולאחר ל' יום לשלמים או שאמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דבריו קיימים ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא בהן כמו שנדר ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר שלשים יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם א"ו מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח"כ מקריבין שלמים (פי' כדי שיקיים נדרו) ונ"ל שהפדיון כל