נתיב מאיר ט

שבאמת חשש רחוק ולא שכיחא ולא איתחזק לפנינו ולכן אם אינה לפי כבודו פטור דלא היה ליה דין של פקוח נפש ממש, אבל בקור חולים היה איתחזק סכנה כיון שתולה ולכן הדין אפילו גדול אצל קטן. הל' תפלה. פ'"ז הל' ו'

המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא ק"ש בין קרא בתורה שבכתב ובין קרא בתורה שבע"פ נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא ר וכתב הגהות מיימוני אבל אם קרא ק"ש כבר נפטר באהבה רבה ואפילו שהה הרבה בין ק"ש לתורה דנא קי"ל כירושלמי דאמר והוא ששנה על אתר א"נ אפילו לדברי הירושלמי אינו אלא לנפטר באהבה רבה צריך דוקא שילמוד על אתר אבל לדידן שאנו מברכים הג' ברכות גם הירושלמי מודה דלא בעינן והוא שילמוד על אתר והקשה הב"י סי' מ"ז על הירושלמי אמאי צריך והוא ששנה על אתר הא קרא ק"ש וק"ש גופא תורה היא א"כ למד על אתר ועיי"ש שתירץ שק"ש אינו חשוב לימוד לענין זה זהו קשה להבין אמאי אינו חשיב לימוד ולכן נ"ל דאיתא באו"ח סימן מ"ז סעיף ד', דעל הרהור בתורה א"צ לברך ברכת התורה ועוד איתא בסימן ס"ב סעיף ד' אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא ואיתא בהגהות רמ"א ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס והרהר בלבו ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בד"ת במקום הטנופת ולפז"נ הירושלמי שמיירי שאמר אהבה רבה ואח"כ אירע שום אונם שהרהר בלבו ק"ש ועל הרהור ד"ת א"צ ברכה וא"כ לענין לפטור מברכה אח"כ הוה כלא למד תורה אנא ק"ש קרא דלענין ברכה הוה הרהור לאו כלמוד ולכן אם יבוא ללמוד אח"כ צריך לברך ובזה האופן מיירי הירושלמי אבל אם יקרא ק"ש בהוצאות שפתיו אז יפטור מבה"ת אף אם ילמוד אח"כ שק"ש גופא הוה לימוד תורה. שם פ"י הל' ה'

האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים אף בלבנים לא יעבור באותו תפלה וכו' והשיג הראב"ד א"א אנו אומרים מפני חשש מינות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת ע"כ והוא במגילה כ"ד: חיישינן שמא מינות נזרקה בו ופירש"י המינים ע"ז מקפידין בכך והטור אבן שם הקשה מהרמב"ם פ"ב מה' שחיטה ה' ו' ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא ומדלא פי' שאותה שחיטה אסורה משמע כל שחיטות שישחוט אסור עד שיבדקו אחריו להוציא מספק מין ומ"ש כאן שאינו אסור אלא לאותה תפלה ותירץ שבשחיטה אין שייך לאוקמא גברא אחזקת כשרות אדרבא העמד בהמה בחזקת איסור וכו' בחזקת אינה זבוחה או אמה"ח ע"כ אך זה קשה דמ"ש מפ"א מה' שחוטה ה' כ"ה בדק סכין ושחט בה ולא בדקה עוד אחר שחיטה ושבר בה עצם ואח"כ בדקה ונמצאת פגומה שחיטתו כשרה וכו' מטעם שאוקי סכין אחזקתו ולא בהמה בחייה בחזקת אינה זבוחה, וה"נ ל"ש וכן במקוה אמרינן טמאות למפרע היכא דנמצאת חסירה רק משום תרתי לרעותא אבל בנא זה אוקמה אחזקת שלימה אף שגברא היה בחזקת טמא וה"נ נוקי גברא אחזקת כשרות, ועוד אי שייך חזקה דהאומר איני יורד וכו' אמאי לא יעבור באותה תפלה אך על גוף הדין של אם שחט לגומא לשון אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו וכו' שהערני למה לא אוקמה אחזקת כשרות באמת כתב הרשב"א כן בב"ה מה' שחוטה י"ז ששחיטתו כשרה שאון מוציאין אותו מחזקת כשרותו וכו' אלא אחר בדיקה עכ"ל אך על שיטת הרמב"ם י"ל כיון שצריך בדיקה ופירש"י ויבדלו מפתו ויינו וממילא עלול להתברר כיון שצריך בדיקה ודבר העומד להתברר לא אוקמא אחזקה כמו שאין הולכין אחר הרוב בדבר שעומד להתברר (הר"ן בריש חולין) ולכן אסור לאכול משחיטתו וכו', ומר"ן שם משמע שהיא רק מדרבנן אך אם נימא דל"א מד"א בתר רובא כה"ג אז יהא ניחא קושית הבינת אדם שהקשה על הב"ח דהב"ח כתב דולד תוך ח' ימים ללידתו היה ספק ד"א דילמא נפל ותמה ע"ז הא מה"ת אזלינן בתר רוב ולדות שאינן נפלין ועוד תמה בדברי הרמב"ם פ"ד מה' מא"ס ה' ד' שכתב וז"ל כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה ה"ז כנפל ואין לוקין עליו ותמה דהא פשיטא כיון דאינו אלא מדרבנן בודאי אין לוקין ובז"נ כאן דיכול להתברר אם הוא נפל או לא אם נשהה ח' ימים והיכא דיכול להתברר ל"א בתר רובא וממילא הוה ספיקא ד"א וניחא הב"ח וגם הרמב"ם דאע"ג דסובר דספיקא ד"א לקולא מד"א אבל היכא דיכול להתברר יהא