נתיב מאיר פז

גורמת כלל בזה דאפילו אם ממילא נעשה המום נמי הוה אסור וא"כ אי אמרינן דנעבד הוה מטעם מום שייך אפילו בבהמת חבירו או לאחר הקדש אפילו בלא מעשה דלא שייך כלל נדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובז"נ שיטת רבינו די"ל דהסוגיא דע"ז נד. והסוגיא דזבחים קיד. סברי כהתנא דפליג אדבי ר' ישמעאל וסובר דערוה וע"ז לא הוה פסול מטעם מום אלא פסול בעלמא ולכן שייך לאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן אוקמיה בע"ז דוקא בעשה בה מעשה אבל התוספתא דתמורה פ"ד דאיתא שם דנעבד לאחר הקדש נמי אסור ולא הוזכר שם עשיית מעשה סוברת כהתנא דבי ר' ישמעאל דנעבד הוה פסול מטעם מום ולכן אין שייך אין אדם אוסר שאינו שלו ולכן אפילו לאחר הקדש נמי אסור ולכן כיון שרבינו פוסק כתנא דבו ר' ישמעאל דערוה וע"ז הוה פסול מטעם מום ולכן פוסק כהתוספתא דנעבד אסור אפילו לאחר הקדש ואפילו לא עשה בה מעשה. ולפז"נ נמי מדוע במוקצה מחלק בין שלו לאחרים וכתב דלאחר הקדש לא שייך מוקצה משום דמוקצה היא הגדר שמיחד זאת לע"ז כמו שפירש"י ב"ק מ: דמוקצה היא שייחדו להקריב לע"ז ע"כ ויחוד אינו שייך אלא בדבר שלו אבל בדבר שאינו שלו לא שייך יחוד נהי דבדבר דשייך יחוד הוה מטעם מום כמו נעבד כמו שמשמע שם (בפ"ג הל' י.) עיי"ש אך בדבר שאינו שלו אין שייך יחוד. אבל נעבד שייך גם בדבר שאינו שלו ולכן אסור מטעם מום ומה שמדמה בזבחים קי"ד מוקצה לנעבד היינו לאידך מ"ד דנעבד אין אסור מטעם מום ולכן פריך שם הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וניחא שיטת הרמב"ם. שם פרק ה' הל' ט'

אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר וכו' ואין צ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה וכו' ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן וכו' עכ"ל ופירש המ"ל ומ"ש ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני לפי שאסורין בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצהב"ע אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתב דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש עכ"ל (והוא בחולין ק"מ תוס' ד"ה למעוטי) וביותר קשה הא רבינו בעצמו פוסק בפ"א מ"ה שופר ה. ג. דמצות לאו להנות ניתנו וא"כ יקשה כנ"ל ונ"ל דבאיסורי הנאה מצינו דאסור ליתן מתנה אפילו לעכו"ם דזהו מקרי ג"כ הנאה וכך אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת הפקר (או"ח סימן תמח) וכן הוא בבשר וחלב (או"ה שער כא) וכש"כ כאן במביא קרבן לגבוה היה בודאי הנאה דהוה כנותן מתנה לגבוה והוה לו הנאה חוץ מהנאת מצוה של הקרבת הקרבן, וזהו מקרי הנאת הגוף ולא בטיל להדי מצוה וחשוב הנאה וממילא שייך מצהב"ע וזהו לפי שיטת הר"ן נדרים טו ע"ב וז"ל י"ל דכי אמרינן מצות ללה"נ ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מיתהני גופיה בהדי מקיים מצוה הנאה מקרי וכו' ע"כ לכן כתב רבינו דהוה מצהב"ע אבל התוס' חולין ק"מ שם מיירי בצפורי מצורע דהשחיטה בחוץ ולא הוה בגדר קרבן דנותן לגבוה אלא דין טהרה ולכן לא הוה הנאת הגוף אלא הנאת מצוה ולכן כתבו תוס' דהוה מצללה"נ ולכן צריך קרא למעט ציפורי עיר הנדחת (ואי וקשה הא הוה הנאת הגוף מה שנעשה טהור אך ז"א דהוה כנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים וכו' (ר"ה כח.) אף שיש לו הנאה מה שנעשה טהור אלמא דלא חשוב הנאת הגוף אלא מה שנהנה בעת מעשה המצוה אבל מה שנהנה אח"כ הוא ממילא וכה"ג נמי אמרינן מצללה"נ ולפז"נ נמי מה שהקשו בתוס' כיון שאסור בהנאה לא קרינן ביה ממשקה ישראל יעוי"ש ולפז"נ דאימתי צריך ממשקה ישראל מן המותר לישראל דוקא בקרבן הנקרב בפנים אבל בצפורי מצורע דהוא רק דין טהרה ולא קרבן אז אין צריך דין ממשקה ישראל וכן משמע בהדיא בצפורי מצורע הוא רק דין טהרה דהא נוהגת גם בחו"ל ושלא בפני הבית (רמב"ם פי"א מ"ה טומאת צרעת ה, ו,) אך יקשה התוס' בסופו שכתבו וצ"ע בבהמת עור הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוה קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא ע"כ ויקשה לשיטת רבינו מאי מספקים הא הוה מצהב"ע ולא שייך מצללה"נ כיון דהוה קרבן ואיכא הנאת הגוף וכהנ"ל ואולי התוס' לא סברא להו כשיטת הר"ן אלא דגם בהנאת הגוף שייך מצוה ללה"נ ומסופקים בזה, דכן משמע מרשב"א נדרים דגם בהנאת הגוף אמרינן מצוה להנ"נ דמתרץ שם טו: בהנאת תשמישך עלי שקשה הא איכא מצות פו"ר ונימא מצללה"נ ותירץ דיוכל