נתיב מאיר פו

יסולק תירוצו של הש"ש ש"י פט"ז בסוגיא דקידושין ס"ו. גבי ינאי המלך שהיו אומרים אמו נשבית במודיעין ויבוקש הדבר ולא נמצא ואמרינן ה"ד אילימא דבי תרי ואמרו אישתבאי ובי תרי אמרי לא וכו' מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני [דאמרי אישתבחי] ואמאי קאמר ויבוקש הדבר ולא נמצא והקשה בקונטרס נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת כשרות ותירץ אי הוה איהי לקמן והיתה באה להתירה מהני חזקתה אבל בנה אין לה חזקת כשרות וכו' והקשה בתוס' תהני חזקת האם לינאי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ועיי"ש ותירץ הש"ש בהקדם תוס' חולין י"א ד"ה לר' מאיר שכתבו דהעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיא חונין במעי אמו וביבמות ס"ו. אמרינן עובר במעי זרה זר הוא וא"כ לא שייך חזקת האם לינאי דהא יש לו חזקת זרות דבמעי אמו היה זר ואיכא חזקת זרות נגד חזקת האם ולכן לא מהני חזקת האם עכ"ל ולשיטת הרמב"ם הנ"ל יסולק תירוצו דהא אם עבד אפילו לאחר שנודע עבודתו כשרה אלמא דחלל אין לו דין זר אלא כהן הוא אך פסול לכתחילה לעבוד א"כ לא שייך לאוקמא אחזקת זר שהיה במעי אמו כיון דחזקה דמעיקרא בודאי נשתנה דהא עתה כהן פסול הוא ולא זר (דלא היה להם חשש שמא מעכו"ם נתעברה אם ינאי כשהיתה שבויה דא"כ לקהל נמי ליפסול למ"ד עכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר) ועוד אינו מובן מה שאמר עובר במעי זרה זר הוא מנין לו שאם ינאי היתה בת ישראל דילמא היתה בת כהן ממילא לא היה זר במעי אמו ויועיל חזקת האם וצ"ע. הלכות איסורי מזבח. פרק ד' הל' ו"

הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון וכו' בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור וכו' עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א במס' ע"ז אוקמוה של חבירו בשעשה בה ומעשה עכ"ל ועוד הקשה הלח"מ שם מה שכתב דנעבד בין לאחר הקדש ה"ז אסור וקשה מסוגיא דזבחים קיד. דשם אמרו על מתניתין דתנן התם הרובע ונרבע המוקצה והנעבד שהקריבו בחוץ פטור שנאמר לפני משכן ה' כל שאין ראוי לבוא וכו' אין חייבין עליו וכו' ופריך שם והא נמי תיפוק לי' מפתח אהל מועד בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י ולא משכחת לאחר הקדש ומשני שם בקדשים קלים וכו' אלמא דלאחר הקדש לא נאסר נעבד וכאן כתב רבינו דנעבד לאחר הקדש נמי נאסר ועוד הקשה הלח"מ כי מסוגיא דזבחים משמע שאין חילוק בין מוקצה לנעבד ורבינו מחלק דבמוקצה כתב בה' ה' דלאחר הקדש לא שייך מוקצה ונעבד כתב דאסור אפילו לאחר שהקדיש נמי וכתב הלח"מ דבתוספתא דתמורה פ"ד מבואר כדברי רבינו דאיתא שם דנעבד בין קודם הקדש בין לאחר הקדש אסור ובשל חבירו אסור ונא נזכר מעשיית מעשה כלל ומ"מ כיון דגמרא דידן לא משמע הכי לא היה לו לרבינו ז"ל לפרש דלא כוותיה דאילו התוספתא לא מתרצתא וצ"ע עכ"ל ונ"ל דבע"ז כ"ג: אמרינן אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז נמי פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם מום בם ותנא דר' ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז וכו' ובתוס' שם ד"ה אלא פירשו וטעמא דמיפסלא ברביעה לר"ש הואיל ומום פוסל בה ולרבנן טעמייהו משום דחטאת קרייה רחמנא ע"כ משמע מזה דרבנן לא סבירא ליה הא דתנא דבי ר' ישמעאל וכן משמע בתמורה כ"ח שאיתא פלוגתא בזה דאיכא מ"ד דלא סבירא ליה כהתנא דבי רבי ישמעאל עיי"ש וצריך להבין באיזה סברא פליגי ונראה דבהא פליגי דלתנא דבי ר' ישמעאל היה פסול ערוה וע"ז מטעם שהוא גדר מום ולכן כל מקום שמום פוסל ערוה וע"ז נמי פוסל ור"ש יסבור כותיה והלימד הוא כי משחתם בהם מום בם והיכא דאיכא השחתה הוה בגדר מום. אבל רבנן סברי דערוה וע"ז לא הוה בגדר מום אלא פסול בעלמא משום דנעבדה בה עבירה ולכן קאמרי דבפרה אדומה פסול ערוה וע"ז משום דחטאת קרייה רחמנא ולא משום דפסול בה מום. דלא הוה ערוה וע"ז בגדר מום והרמב"ם בפ"ק ה' ו' מה' איסורי מזבח הביא דרובע ונרבע והנעבד הרי הן פסולין לגבי מזבח שנאמר כי משחתם בהם כל שוש בו השחתה פסול וכו' אלמא דפוסק כתנא דבי ר' ישמעאל דערוה וע"ז הוה מטעם מום מדלא הביא הלימוד מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד (ב"ק מ:) ולפז"נ דבמום לא שייך לאמר אם אדם עושה מום בבהמת חבירו שיהא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא יהא אסור דז"א כיון דהעשיה אינה