נתיב מאיר פב

הדחק לא שמה אכילה ואין לו בעלות של אכילה ולכן אין יכול למסור לאחר בעלות אכילה ולכן נותנין לאנשי משמר. הלכות ביאת מקדש פרק א' הל' ז'

כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום היה יודע מאיזה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לו לשתות כל אותה העת שמשמרתו עובדין בה לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם. אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אביו שלו ובמשמרתם ע"כ והשיג הראב"ד א"א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי עכ"ל והוא בתענית יז. ושיטת הראב"ד כרש"י דרבי לא חייש שמא יבנה וכו' ועיין בכ"מ שמפרש ששיטת רבינו הות שהפלוגתא דרבי ורבנן דוקא באינו מכיר אבל במכיר ליכא פלוגתא ומודה גם רבי שאסור ואינו לומד כפירש"י דפירש דלרבי לא חיישינן לשמא יבנה אך צריך להבין מדוע אינו נראה לו כשיטת רש"י ונ"ל דשיטת הרמב"ם דליבנה המקדש חיישינן לכו"ע וליכא פלוגתא בזה וכן משמע בעירובין מג. הריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו' ואסור לשתות יין כל ימות החול ופירש"י דלמא אתי בן דוד ולא תלי הגמרא זאת בפלוגתא דרבי ורבנן אלמא דלכו"ע חיישינן שמא יבנה וכן איתא במס' ביצה ה. דאמרינן חיישינן שמא מהרה יבנה המקדש ולא תלי זאת בפלוגתא אלמא דלכו"ע חיישינן וכן איתא בתוס' גיטין יח. ד"ה הנהו שהקשו וא"ת למ"ד משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן בגט ותירצו תוס' בחד תירוצא דמהרה יבנה המקדש ושאר התירוצים שם בתוס' היה בדוחק וגם הרמב"ם פוסק משום בת אחותו ומ"מ כותבין זמן בגט גם בזמן הזה אלמא דחיישינן שמא יבנה מהרה המקדש ולכן לומד דבמכיר ליכא פלוגתא ולד"ה אסור ובז"נ קושית שער המשפט שהובא בס' ש"א שהקשה להשיטה שסוברת שגם בממון צריך עדות שיכול להזימה ויקשה הא עדים זוממים קנסא הוא ואין דנין דיני קנסות בזמן הזה וא"כ היה עדות שאי אתה יכול להזימה ואמאי הוה עדות ולפהנל"נ דאיתא בתוס' סנהדרין פ"א. ד"ה ונאמר דתנן התם מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ופריך פשיטא ואוקי רבא כרבנן שנגמר דינו לעבירה קלה וחזר עבר עבירה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו לעבירה וכו' האי גברא קטילא הוא קמ"ל והקשו תוס' ואמאי נידון בחמורה הא הוו לה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלו כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא וכו' ותירצו בתירוץ בתרא כיון דאי מיתזמי קמאי או מתכחשו מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה ע"כ אלמא אם אפשר להתקיים הזמה אפילו במציאות רחוקה ושאינו דבר ודאי מ"מ הוה עדות שאתה יכול להזימה ובז"נ דכאן נמי כיון שאם יבנה המקדש היה יכול להזימה שאז דנין דינו קנסות וכיון ששיטת הרמב"ם שחוששין לשמא יבנה המקדש ממילא נקראת עדות שאתה יכול להזימה וניחא קושית השער משפט. שם פ"ד הל' ח'

ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני וכו' עכ"ל והובא בכ"מ קושית הר"י קורקוס ז"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשי לר"י ושנו דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה הוא בצבור הוה תרתי דסתרן ועיי"ש שדחק בתירוצו ע"כ והכי איתא בסוגיא יומא ז: ר"ש אומר הציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה רי"א עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה אמר לו ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור וא"כ קשה כיון דרבינו פסק לקמן הל' ט"ז. שטומאה דחויה היא בציבור וא"כ יהא הוכחה מכה"ג ביוה"כ שאינו על מצחו מרצה וא"כ אמאי פסק הרמב"ם כר"י דאין הציץ אלא בזמן שהוא על מצחו זהו קושית הר"י קורקוס ונ"ל בהקדם תוס' שם ד"ה מכלל דהקשו לא ידענא מאי ראייה מייתי ר"ש מיוה"כ דאפילו כשאינו