נתיב מאיר פא

הראשונה ג"כ דבסממנין של שמן המשחה אינו דין שינטל דוקא מראוי לאכילה ולכן ליכא דין של מן המותר לפיך) אך קשה לי על המג"א מסנדל של חליצה דביבמות קב. כתב ר"ת דמנעל צריך שיהא מעור בהמה טהורה דכתיב ואנעלך תחש ובתוס' והרא"ש חולקים ע"ז ובש"ע אה"ע סימן קס"ט איתא רק שלכתחילה יש לחוש לשיטת ר"ת וקשה להמג"א דסובר דבכל המצות איכא דין של מן המותר לפיך אמאי צריך ר"ת הלימוד מתחש תיפוק ליה דאמרינן יבמות קג: סנדל של ע"ז אם חלצה חליצתה כשרה ופירש"י דמצללה"נ וכיון דמצוה היא הא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד וגם בדיעבד יהא פסול אמאי כתב הש"ע שרק לכתחילה צריך לשיטת ר"ת ואולי י"ל במצוה שאינה חיובית כגון הכא שאפשר ביבום ליכא הדין של מן המותר לפיך דלא דמיא לתפילין דתפילין מצוה חיובית וצ"ע. הלכות כה"מ. פרק ד' הל' ז'

וכן כהן שהיה לו קרבן ה"ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר ובא וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ"ל וכתב הכ"מ דפשטות הסוגיא דב"ק ק. משמע כדברי הראב"ד גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה פריך אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהווי דידיה משמע דידיה דבעל הקרבן קאמר וכו' ונ"ל דביאור שיטת רבינו היא כן שהקשה המח"א מאי פריך אי דלא מצי עביד עבודה שליח היכא משווי הא כאן אינו חסרון בדיני העבודה דהא דיני העבודה יש לו ששנים אינם פוסלים בכהנים (דשיעור עד שירתת פירשו בתוס' שם דהוא רק מדרבנן) אלא החסרון הוא במציאות שאינו יכול לעבוד וכל היכא דהחסרון הוא במציאות אינו חסרון מטעם כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח דאם אין להבעל יד האם אינו יכול לעשות שליח לגירושין בשביל זה ע"כ קושיתו

ועוד קשה לי דמוכח מהרא"ש חולין פ' כיסוי הדם דבמצוה לא שייך שליחות (וכן הובא זאת בקצה"ח) דכתב אם האב אמר לאחד למול ובא איש אחר וחטף משליח המצוה ומל אינו חייב לשלם עשרה זהובים לשליח משום דבאמירת האב לא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ע"כ לכאורא יקשה נחייב לשלם לבעה"ב שחטף ממנו המצוה דאם עשאה השליח הראשון היה כאלו עשאה הבעה"ב ועתה כשהוא מל אין המצוה לבעה"ב אלא מוכח דלמצוה לא שייך שליחות וא"כ איך שייך כאן שליחות להקריב קרבן וא"כ מאי פריך אי דמצי עביד וכו' עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה (אך לכאורא צ"ע מר"ה ל"ה, כי אתו רבנן וכו' לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי אבל דעיר לא משמע שעם שבשדות מוציא ש"ץ מטעם שליחות אלמא דבמצוה שייך שליחות אך י"ל שבזה פליגי ת"ק ור"ג דלת"ק במצוה ל"ש שליחות והלכה כת"ק לענין זה מדלא הביא הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה מדין עם שבשדות וכו') ולכן נ"ל דשיטת רבינו הוא כן דלומד דכוונת הגמרא הוא לא מטעם שליחות דז"א כהנ"ל אלא כיון דיש לו בעלות לכהן להקריב קרבנו ואכילה ועורה שלו ולכן אם נותן לאחר להקריב הוה בגדר שנותן את בעלות ההקרבה לאחר ונעשה האחר הבעלים לענין הקרבה ולכן עבודתו ועורו של קרבן לאותו אחר וזהו כוונת הגמ' תהוי דידיה דהיינו המקריב ומאי דפריך אי דלא מצי עביד וכו' היכי שוי שליח אין הכוונה לשליחות ממש אלא כיון שלא יכול להקריב וממילא אין בעלות בפועל לענין הקרבה וא"כ לא יוכל למסור הבעלות לאחר א"כ תהא לאנשי משמר ואמאי נותן לכל כהן שירצה וניחא קושית המחנה אפרים וגם שיטת רבינו שלומד קושית הגמרא עבודתה ועורה שלו דהיינו של אותו אחר המקריב מפני שנתן לו בעלות ההקרבה של הקרבן ונעשה הוא בעלים ואמאי עבודתה ועורה לאנשי משמר ואח"כ מחלקת הגמרא שם בעלות ההקרבה מבעלות האכילה היכא שיכול לעבוד ע"י הדחק דאכילה ע"י הדחק לאו שמיה אכילה ולכן לא הוה בעלים לענין אכילה ואינו יכול למסור הבעלות ע"ז ולכן הוה עבודתה ועורה לאנשי משמר, אבל עבודה ע"י הדחק הוה עבודה ולכן הוה בעלים לענין הקרבה ולכן יכול למסור לאחר להקריב כלומר בעלות ההקרבה ולכן אמרינן שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה (דהיינו בעלות ההקרבה) דעבודה ע"י הדחק שמה עבודה ועבודה ועורה לאנשי משמר משום דאכילה ע"י