נתיב מאיר פ

היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשרה ע"כ אלמא דמקשה הוא ממעט רק מדין בדיעבד ולא מדין של לכתחלה ולכן לומד רבינו במנורה נמי דממעטינן אם אינה באה זהב אינה באה מקשה היינו דוקא שנתמעט רק מדין בדיעבד דהיינו שבדיעבד כשירה אבל לכתחלה צריך מקשה אפילו אינה באה זהב לכן כתב הרמב"ם ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות וכו' בין שהיתה של שאר מיני מתכות אך צריך להבין הסברא מדוע ממעטינן ממקשה רק הדין של בדיעבד ולא הדין של לכתחילה י"ל דבקדשים אמרינן בכ"מ דצריך שיהא שנה עליו הכתוב לעכב וכן כאן אמרינן מן הגרוטאות פסולה דכתיב מקשה והויה אבל אי לא כתיב הויה הוה אמרינן דצריך מקשה רק לכתחילה אבל בדיעבד אינו מעכב אלמא דבקדשים איכא שני דינין א' של מצוה לכתחלה וא' דאיכא דין עיכוב דהיינו דאם לאו פסולה ובז"נ דמקשה היא הוה חד מיעוט וממעטת רק מדין אחד דהיינו מדין של בדיעבד ולכן בדיעבד כשרה אפילו מן הגרוטאות אבל על דין של לכתחלה ליכא מיעוט ולכן צריך לכתחלה דין עשת בחצוצרות וכן במנורה של שאר מיני מתכות וניחא שיטת רבינו. הלכות כלי המקדש. פרק א' הל' ג'

המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ וכו' ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כש"כ דם חיה טמאה אבל המור וכו' הוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל והקשה הנו"ב (מהדורא תנינא) חלק או"ח תשובה ג. מזה הרמב"ם על המג"א סימן תקפ"ו ס"ק ג' שהרמ"א כתב שם ששופר מבהמה טמאה פסולה והע"ש חולק על הרמ"א בזה וכתב המג"א על הע"ש לא עיין בשבת כ"ח דשם מבואר דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין (קדושין לה.) דבעינן מן המותר לפיך מזה נראה שהמג"א סובר דבכל התורה כולה איכא הדין של מן המותר לפיך והקשה הנוב"י הא המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו ואמאי כשר להרמב"ם לשון המשחה הא אינו מן המותר לפיך והכ"מ כתב שם שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם וכו' למה וגרע ע"כ הקשה הוא והא עור נמי אין ראוי לא כולה ומ"מ פסול ונ"ל דשם הל' ב'. כתב הרמב"ם וככה עשהו משה רבינו במדבר (את שמן המשחה) לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד וכו' ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועורב הכל ושרה אותן במים וכו' עד שיצא כל כחן במים ונתן על המים שמן זית וכו' ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות ע"כ מזה משמע דלא נשאר הממש מן המור וכו' בשמן דכן כתב ונשאר השמן משמע רק השמן וכן משמע בכריתות ה. קלט הריח וקפחו פירש"י קנחו מעל העיקרים השמן והניחו בצלוחות משמע דלא נשאר הממש אלא הריח מהמור ולפז"נ דאימת שייך מן המותר לפיך אלא אם נשתמש מן הממש למצוה אבל היכא דאיכא רק ריח בעלמא כה"ג לא הוה חסרון משום שאינו מותר לפיך דכה"ג אין לנו לימוד מתפילין דשם איכא ממש ושיטת הראב"ד אינו כן או דיסבור שגם נשאר שם מן הממש או דיסבור שגם בריח נמי חיסרון משום מן המותר וכו' ועוד הקשה שם הנו"ב על המג"א מסוכה כ"ג. דקאמר בפיל קשור דכו"ע ל"פ דכשר לדופן סוכה והרי לאו מן המותר לפיך וכשר למצות דפנות של סוכה ויקשה להמג"א הנ"ל ונ"ל דהדין של מן המותר לפיך שייך דוקא כשהדבר ניטול דוקא מדבר מאכל אבל בדפנות דא"צ דוקא מדבר מאכל ל"ש שיהא הדין של מן המותר לפיך וכן משמע מהר"ן מגילה פ"ד ציפה זהב ה"ז דרך חיצונים כתב הר"ן דלא דרשו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך כלומר שיהא כתובה בעור בהמה טהורה ושין של תפילין הלכה למשה הלכך כתיבתן בעינן שתכתב במה שמותר בפיך עכ"ל ותמה הנו"ב בזהב מאי שייך מותר בפיך מאי איסור שייך בו ועד כאן לא ממעטינן אלא בהמה טמאה דאסור אבל בזהב ליכא איסור ונ"ל דכוונת הר"ן היא כן דמותר לפיך שייך דוקא אי הדין דצריך שינטל להמצוה רק מדבר הראוי לאכילה אבל אי אין צריך דוקא שינטל מראוי לאכילה אז אין שייך המיעוט של מן המותר לפיך וכיון שבתפילין והבתים צריך שיהא מן המותר לפיך מוכח שצריך דוקא שיהא מן הדבר הראוי לאכילה ולכן פסול זהב שאינו מן דבר שראוי לאכילה ולפז"נ קושיתו מפיל שכשר לדופן סוכה והקשה הא אין מותר לפיך ובז"נ דדפנות סוכה א"צ דוקא שינטל מדבר שראוי לאכילה ולכן אין שייך הדין של מן מותר לפיך (ואולי יהא ניחא בזה הקושיא