נתיב מאיר עח

ע"מ שהמעשר שלה שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמו ששייר מקום המעשר וכו' ע"כ אלמא דע"מ שיור הוה ועיי"ש בש"ך ונ"ל דאיתא ברש"י ב"מ ס"ו. כן אם חנטו הפירות הוה דבר שבא לעולם ולד במעי שפחה או במעי בהמה הוה לא בא לעולם ומ"ש ופירש הסמ"ע בחו"מ סימן ר"ט ס' ד'. פירות שחנטו הם בעין ועובר אינו בעין והקצוה"ח מפרש דברי הסמ"ע דחנטו פירות הם מגליין והעובר הם מכסיא ע"כ אך אינו מובן מאי נ"מ בזה או מיגליא או מכסיא וי"ל דזה הוא ביאור הסמ"ע דדבר שלא בא לעולם הוה חיסרון משום דליכא סמיכות דעת ובז"נ דפירות שחנטו הוה דבר שנגלה ונראה ולכן איכא סמיכות דעת ולכן הוה בא לעולם אבל עובר אף שבמציאות הוא שוה לפירות שחנטו מ"מ כיון שלא נגלה ונראה ולכן ליכא סמיכות דעת ולכן הוה דבר שלבל"ע ולא מהני הקנין ובז"נ הרשב"א יבמות ק"ט: המקדש את הקטנה קדושיה תלויין כי גדלה גדלה בהדה אע"ג דלא בעל ומקודשת מד"א והקשה הרשב"א שם כיון דמעיקרא הוה קדושין דרבנן לאחר שתגדל במה היא מקודשת מד"א ותירץ דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לאחר גדלות וכו' ואע"פ שנתאכלו המעות וטעמא משום שנשאר שעבוד הדינר עליה מה שנתן לה ולפיכך כי גדלה גדלו קדושין בהדה ע"כ ויקשה לכאורא דאמאי מהני נהי דמתנה שתהא מקודשת לאחר שתגדיל מ"מ הא הוה דבר שלבל"ע וכן כתבו תוס' יבמות נ"ד. (ולפי דברי המ"ל ניחא דכתב דלאחר שתגדיל הוה רק מחוסר זמן ולא הוה דבר שלבל"ע אך קשה לאמר כן) ולפהנל"נ כיון דקדושין דרבנן יש לו בה ממילא סמכא דעתו דאם יהיה לו לאשה כל העת לא תחזור אח"כ אע"ג שיכולה למאן מ"מ אינו מצוי כ"כ ולכן סמכא דעתו ולכן לא הוה דבר שלבל"ע ומהני והוה קדושי תורה לכשתגדיל ובז"נ הרמב"ם דבע"מ שהמעשר שלו אמרינן דע"מ שיור הוא. דשיורי שייר מקום המעשר דל"ל שעשה תנאו במעשר דהא המעשר הוא דבר שלבל"ע ולא סמכא דעתו ולכן אמרינן דבודאי אין מתנה ע"ז אלא משייר מקום. המעשר. אבל בע"מ שהמתנות שלו אמרינן שמתנה על המתנות גופא דהא המתנות איתא בעולם וכל היכא דאיכא למימר שבע"מ הוא מכוון לתנאי אמרינן דהוא תנאי ולכן הוה מתנה עמשכב"ת ותנאו בטל וניחא פסקי רבינו ולא סתרי אהדדי. שם פרק י"א הל' כ'

מי שלא בכרה אשתו וכו' ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע אי זה מהן הבכור נותן ה' סלעים לכהן מת א' מהן תוך ל' פטור שהמומע"ה מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום בין שלא חלקו האחים בין שחלקו נותן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים ע"כ והטור כתב ע"ז ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ע"כ והוא בבכורות מ"ח: דבלישנא קמא אמרינן דמת תוך ל' יום ומ"מ חייבין ופריך בגמרא ע"ז מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין וכיון דלדידיה לא מצו תבע דמצו למדחי דכל אחד ספק הוא אם הוא בכור ולערב מצו תבע וכו' ואוקמינא בגמרא דוקא דמת האב לאחר ל' אז נתחייבו הנכסים ורבינו פסק כלשנא קמא אע"ג דהלשנא קמא איפרכא בגמרא זה הוא תמיהת הטור ונ"ל דשיטת רבינו הוא כן דפוסק בפ"ה מה' בכורות הל' ג. דספק בכור אם תפס הכהן אין מוציאין מידו אלמא דמהני תפיסה ולכן כאן נמי יהנו תפיסה מספק וא"כ מקרי דיוכל לגבות ממנו ואיכא לוה ולכן איכא ערב דדין התפיסה הוה דין גבייה ובז"נ דליכא פירכת הש"ס דאי ליכא לוה ליכא ערב וכו' דכאן איכא לוה ולכן פסק כלישנא קמא אך יקשה עליו הסוגיא דבכורות דפריך על הלישנא קמא ונ"ל דבב"מ ו: איכא פלוגתא בזה רבה אמר תקפו כהן מוציאין מידו רב המנונא סובר תקפו כהן אין מוציאין מידו ובז"נ דרבינו ילמוד דהסוגיא בבכורות דפריך אלישנא קמא אי ליכא לוה ליכא ערב אזלא אליבא דרבה דתקפו כהן מוציאין מידו ולא מהני תפיסה מספק וא"כ ליכא דין גבייה אבל אליבא דדינא דרבינו פוסק כרב המנונא דתקפו כהן אין מוציאין ומהני תפיסה מספק א"כ דין גבייה איכא ואיכא לוה וממילא איכא שעבוד וא"כ ליכא פירכת הש"ס דפריך בבכורות על לישנא קמא ולכן פוסק רבינו כלישנא קמא אפילו אם מת האב תוך ל' יום נותן לכהן חמש סלעים שכבר נתחייבו הנכסים. הלכות שמיטה ויובל פרק י"ב הל' ט"ו

אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה