נתיב מאיר עז

רק בתרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי ולא במעשר, וטעם שני איכא משום דיש לו מתירין וכן איתא בתוס' ע"ז עג:

ד"ה טבל וזהו יהא שייך אך במעשר. ובז"נ די"ל דכאן מיירי רבינו שאין לו תבואה אחרת חוץ ממה שנתערב ולכן ניחא דמתבואה שנתערב לא יוכל להפריש משום דגם במעשר שיפריש יהא מתערובת שנייה ושלישית ואיני יודע מאיזה הוא אי יש משניהם יחד ואין ידוע כמה יש מכל אחד ועוד אין מפרישין מפירות שנה זו לפירות של שנה אחרת ולכן לא יוכל להפריש ולכן בטל ברוב דלא הוה יש לו מתירין ומה שהשיג הראב"ד שמעמ"ח מפריש מע"ש מן הכל שמע"ש הוא חמור והקשה למה לא מפריש מ"ע דמצינו לר"ע דעל ספיקו עישר שני עישורים נמי ניחא לפהנ"ל כיון שאין לו תבואה אחרת משנות אלו לבד התערובות ולכן אין יכול להפריש שני עשורים מספק דאינו יודע מאיזה תבואה יהא המעשר אם משניה או משלישית או משניהם יחד ול"ד לדר"ע דשם הוה הכל משנה אחת אלא דספק הוא מאיזה שנה ויכול להחמיר ולהפריש שני עישורום מספק אבל כאן לא ולכן מפריש רק מע"ש שהוא חמור אך צריך להבין במחצה למחצה וכו' איך יפריש מע"ש מן הכל הא ליכא כאן ביטול ברוב וא"כ איכא כאן טבל שהוא טבול למ"ע ואיך יתוקן בהפרשת מע"ש ועוד קשה הא הרמב"ם כתב וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהן מע"ש וכאן יקשה קושית הראב"ד דהא יכול לעשר שני עישורים כר"ע דהא הן פירות של שנה אחת אלא דספק של איזה שנה הן וא"כ מ"ש מדר"ע ולכן נ"ל דשיטת רבינו הוא כן דכאן יהא ספק ד"א מד"א לחומרא אע"פ שבעלמא סובר רבינו דספיקא ד"א לחומרא היא רק מדרבנן אבל מד"א לקולא אבל כאן יהא לחומרא מד"א משם דאיכא דין בודאי לעשר אלא דספק הוא איזה מעשר אם מע"ש או מ"ע לכן צריך להפריש שאם אתה אומר ספק לקולא א"כ ופטר מזה ומזה דלמע"ש הוא ספק ולמ"ע הוא ספק וכיון דאיכא דין בודאי לעשר יהיה כמו איקבע איסורא דאזלינן לחומרא מד"א אפילו לשיטת הרמב"ם ולכן הוה כאן מד"א לחומרא וכיון דכל התבואה בחזקת ספק כלומר דלכל חלק מהתבואה דניזל הוא ספק אם צריך להפריש מע"ש או מ"ע וכיון דאזלינן לחומרא לכן נעשה הדין שצריך להפריש מע"ש על הכל מד"א וכיון דאיכא דין להפריש מע"ש מד"א על הכל ושני דינין אין שייך שיהא מד"א על התבואה ממילא בטלה החיוב של מ"ע מן התבואה וכיון דבטלה החיוב ממילא לא היה דין טבל מחמת מ"ע ולכן מפרישים מע"ש על הכל ולכן א"צ להפריש. שניהם דרבינו יסבור דאי אמרינן מד"א לחומרא בספק היה דין ודאי מד"א כלומר דין חדש מחמת ספק ולכן בטנה הדין של מ"ע בודאי מחמת הספק שאזלינן מד"א לחומרא ולכן בפירות שהן ספק א"צ לעשר על התנאי אך זהו הדין שנעשה דין ודאי מחמת ספק שייך דוקא בספק במציאות אבל בדר"ע דהיה ספיקא דדינא אם מע"ש או מ"ע דהספק הוא אם באחד בשבט ר"ה לאילנות או בט"ו בשבט ממילא. הוה הספק בדין אם הוא שנה שנייה או שלישית ובספיקא דדינא ל"ש שיהא דין ודאי מטעם ספיקא לחומרא כמו דלא אוקמא אחזקה בספיקא דדינא (להשיטות שסוברים כן) משום דבספיקא דדינא לא יוכל היות דין ודאי משום החזקה כן לא יוכל היות דין ודאי מטעם ספיקא ד"א לחומרא וכיון דהוה ספק לכן נתן ר"ע שני עישורים ושיטת הראב"ד שמדמה בפירות ספק לדין של ר"ע יסבור שספיקא ד"א לחומרא אפילו יהא מד"א לחומרא לא יהא בתור דין ודאי אלא דין ספק כלומר שהוא דין בהנהגת האדם שצריך לנהוג לחומרא בספק אבל שאינו דין חדש ואיסור ודאי מטעם ספק ולכן צריך לעשר שני עישורים מספק אבל הרמב"ם י"ל דיסבור שדין ודאי הוא בהדבר מטעם ספק וכיון שהוא דין ודאי מטעם ספק ולכן א"צ להפריש שני עישורים דשני דינין אין שייך שיהא מד"א על התבואה וחייב להפריש רק מעשר שני מטעם ספיקא לחומרא מד"א כה"ג הלכות בכורים. פרק ט' הל' י"א

התנה הכהן עמו וכו' אבל אם אמר לו הכהן ע"מ שהמתנות שלו הרי מתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה אע"פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום וכו' ע"כ אלמא שע"מ הוא תנאי (ובטל משום שהוא מתנה ע"מ שכב"ת שהתורה זכתה לו שיתן לכל כהן שירצה חולין קנ"ד. תוס' ד"ה חוץ) והקשה הש"ך והט"ז ביו"ד סימן ס"א. דהא הרמב"ם סותר את עצמו דבהל' מעשר פ"ו הל' י"ט. כתב כהן שמכר שדה לישראל ואמר