נתיב מאיר עד

הלידה ולא בעודו במעי אמו ובז"נ כיון דשיטת הרמב"ם דהלכה דעובר ירך אמו ולכן מותר לשחוט את המעוברת ולא שייך איסור או"ב ולכן לא שייך באופן הנ"ל ספק ממזר דבעודו במעי אמו בודאי לא יהא ממזר אך כשיצא לאויר העולם נעשה ספק אם נעשה ממזר אי לא דאי נולד מנכרי הוה ממזר ואי מישראל לא הוה ממזר וצריך לאוקמה אחזקה מאי דהיה במעי אמו ולא הוה ממזרת מספק והוה קהל ודאי ואסורה במצרי ולכן לא אפשר שתוקית בלא דאי וניחא קושית רע"א אך יקשה לכאורא ספק ממזר היכא משכחת לה נוקמא אחזקה במעי אמו לטהרו י"ל דמשכחת ספק ממזר בספק גירושין דאיכא חזקת א"א כמו שכתב הפר"ח דגם זה היה ספק ממזר ומותר וכאן לא שייך לאוקמא אחזקה במעי אמו דאיכא חזקת א"א כנגדה. שם פרק ט' הל' א'

האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד (דחיישינן שמא שעה זו היא קודם מיתתו) והקשה הלח"מ בפ"א דנזירות דרבינו סותר את עצמו דבה' תרומות פסק דחייש לשמא ימות דאסורה לאכול בתרומה ובפ"ד מה' סוכה פסק דעושין בהמה דופן לסיכה אלמא דל"ח למיתה וכן הקשה הנ"א. והחכ"צ הקשה דבהל' עיו"כ פוסק כרבנן דאין מתקינן לו אשה אחרת דלא חיישינן למיתה ומ"ש מתרומה. הא הסוגיא דסוכה כג. מדמה כל הדינין להדדי ועיי"ש ונ"ל דשיטת רבינו הוא כן דבאמת מסתבר לחלק בין ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי. ובין עושין בהמה דופן לסוכה ואין מתקינן לו אשה אחרת, והיינו דלעולם אין חוששין למיתה ולכן עושין בהמה דופן וכו' משום דליכא סיבה לחשוש למיתה כלומר שלא אירע שום דבר שיכניסנו לספק הזה אבל בנתן גט ואמר שיחול שעה אחת קודם מיתתו הרי עשה חלות גירושין סמוך למיתה וא"כ נעשה לנו ספק אימת היא החלות ולכן אנו מספקים אימתי הוא שעה אחת קודם מיתתו וכיון שאין אנו יודעים לכן חוששין מיד ולכן אסורה אך יקשה כי הסוגיא דסוכה ואביי שם מדמה אהדדי כהנ"ל ונ"ל דמקור רבינו הוא מנדרים ג: דאיתא ברייתא שם דבנזירות עובר בבל תאחר ופריך בגמרא היכא משכחת לה וכו' אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר ומן ההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה האומר לאשתו ה"ז גיטך שעם אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרינן כל שעתא דילמא מיית וכו' ה"נ לאלתר הוה נזיר ופירשו תוס' והרא"ש דאמר לא אפטר וכו' עד שיקבל נזירות (ופירוש הר"ן שם קשה עיי"ש) וכן הרמב"ם פסק בפ"א מה' נזירות ה' ד' כאוקימתא דרבא ולכאורא וקשה לפי אוקימתא דרבא דחיישינן שמא ימות הא איכא פלוגתא בזה בסוכה כ"ד ר"מ ור"י אם עושין בהמה דופין לסוכה וכו' א"כ היה הדין של בל תאחר דנזירות תליא בפלוגתא ובברייתא תניא סתמא משמע דכו"ע מודים בזה ומזה הוציא רבנו לחלק בין עושין בהמה דופן לסוכה להאומר ה"ז גיטך וכו' וכן לא אפטר מן העולם וכו' עשה חלות של נדר שצריך לספק אימתי ימות והסוגיא בנדרים יפלוג על הסוגיא דסוכה ופוסק כרבא דנדרים ולכן מחלק בין ה"ז גיטך וכו' לבין דופן לסוכה ואין מתקינין וכו' אח"כ מצאתו כי גם הרא"ש הקשה כעין זאת מגיטין אך תירוצו קשה ועיי"ש ולכן לומד רבינו כהנ"ל וניחא פסקי רבנו ולא סתרי אהדדי. אך לכאורא יקשה כי רבא מסיק בגיטין כח: שמא ימות תנאי היא ופירש"י וברייתא דהרי זה גיטך תנאי היא אלמא דרבא בעצמו אינו מחלק בין ה"ז גיטך וכו' לשאר דינין אך ז"א דלשיטת רבינו צ"ל דרבינו ילמוד לא כפירש"י אלא מה שאמר שמא ימות תנאי לא אזלא על הברייתא דה"ז גיטך אלא דומיא דנוד דקושית הגמרא היה מנוד וכגוונא עושין בהמה דופן לסוכה אבל בה"ז גיטך וכו' כו"ע מודים וכחילוק הנ"ל

ונרויח בזה לפי פירוש הנ"ל ובפרט לפי הסוגיא דנדרים דברייתא דה"ז גיטך וכו' דכתיבה סתמא לא תהא במחלוקת שנויה אלא אתא לכו"ע וכפי חילוק הנ"ל. שם פרק י"ב הל' ח'

אין מפקידין תרומה אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה לאכלה אבל מפקידין אותו אצל ישראל ע"ה בכלי חרם המוקף צמוד פתיל ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין גזירה שלא תסיטם אשתו נדה ע"כ והשיג הראב"ד וז"ל א"א טעה בזאת הסוגיא של