נתיב מאיר עא

הל' כלאים פרק ה' הל' ט'

הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימין ה"ז הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהן ואלו קיימין בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם וכו' עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א ירושלמי בפועל שני ובעל הבית שעושה במלאכתו עשו אותו כפועל ע"כ וכתב ע"ז הרדב"ז שרבינו לא סמך ע"ז הירושלמי אלא על התוספתא דתניא בפ"ג בעה"ב שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ואסור לכל אדם אחר מכל מקום שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם ע"כ ומדקתני מכל מקום משמע אפילו אינש דאלמא נמי ולפיכך לא חילק רבינו וטעמא דמלתא דכיון שראה את הכלאים ולא הודיעו לבעלים שוינהו אנפשיה חתוכא דאיסורא וכו' ע"כ ומובן שקשה לאמר הטעם דשוינהו אנפשיה חתוכא דאיסורא דא"כ אם לא ידע דאסור עליו לא יהא אסור. ועוד במאי פליגי הירושלמי והתוספתא ולכן נ"ל כי במו"ק ב: איתא רע"א אף המקיים כלאים לוקה ותניא מקיום מנין תלמוד לומר כלאים שדך לא להסתפק מאי הוא גדר האיסור של מקיים כלאים אי הוה משום זורע אך יש זורע בקום עשה ויש זורע בשוא"ת דמקיים הוה זורע בשוא"ת כלומר מחמת אי עקירותו את הכלאים עושה שיהא גדלים כלאים או גדר אחר דדין הוא שצריך לעקור כלאים ואם אונו עוקר עביד איסור ונ"מ יהא אי הוה מטעם זורע יהא שייך דוקא בבעה"ב או בפועל שעליהם מוטל הזריעה של הכרם וממילא שייך לאמר דמקיים הוה כזורע בשוא"ת אבל לאיש אחר דאין לו שייכות להזריעה של הכרם לא שייך לאמר דמקיים הוה כזורע כלאים אבל אי נימא דאיסור מקיים כלאים הוא לא בתור זורע אלא דין הוא על כל אדם הרואה כלאים לעקור אותם ואם אינו עוקר עביד ליה איסורא וא"כ יהא שייך איסור של מקיים גם באיש אחר שאינו פועל ואינו בעה"ב ובז"נ די"ל דבזה החקירה יפלגו הירושלמי והתוספתא שהירושלמי סובר שמקיים הוה מטעם זורע ולכן שייך דוקא בפועל או בבעה"ב. אבל התוספתא סובר שמקיים כלאים הוא לא מטעם זורע אנא גדר בפ"ע ולכן שייך אפילו באינש דעלמא ואסור לו בהנייה והרמב"ם פוסק כהתוספתא ולכן פוסק דכל הרואה כלאים שייך בו איסור מקיים כלאים ואסור בהנייתך והאיסור הוא לא מטעם שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כפי' הרדב"ז אלא כיון דילפינן מכלאים שדך לא לכן כמו שזורע אוסר בהנייתן כך מקיום אוסר אלא כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על אחרים ולכן אין אסור אלא לו אבל אי קיימין בעל הכרם הוה מקדש אותן לכל אדם משום דהוה: כרם שלו ויכול לאסור לכל אדם. הל' מתנות עניים פרק ט' הל' ט"ו

בעה"ב שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל ה"ז מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומ"ע וליהנות מן הצדקה. ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי היה עני באותה שעה. הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם ע"כ וכתב רבינו בפיה"מ שלו אינו חייב לשל כשיבוא לביתו אלא ממדת חסידות ורעק"א בתוספותיו כתב שגם בחבורו משמע כן שכתב ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם משמע דחיובא הוא דליכא אבל מדת חסידות איכא והקשה הרעק"א מחולין ר"פ הזרוע דאמרינן שם דהא דאמרו חכמים עני היה באותה שעה אבל עשיר לא. היינו דעשיר משום מד"ח אבל מדינא גם עשיר פטור דמזיק מתנות כהונה פטור הרי דהך סברא דעני היה באותה שעה מהני לפוטרו גם ממד"ח והניח בצ"ע ע"כ ונ"ל דשם בגמרא אמרינן דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוה ממון שאין לו תובעין וביאור הגמרא הוא פשוט לא דפטור על פי דין אלא דאין ב"ד או העני יכול להוציא ממנו בעל כרחו משום דיכול לאמר שיתן לאחר אבל אי רוצה לתקן את האיסור של גזל עניים אז מובן שמחויב על פי דין ליתן לעניים וזה קרי לה הגמרא מדת חסידות היינו דלא נוכל לכוף אותו אלא אם הוא בעצמו רוצה לתקן את האיסור אז צריך ליתן לעניים ולכן אמרינן בדוקא אם היה עשיר אז שייך מדת חסידות כזו אבל אם היה עני אז אין עליו חיוב כלל גם לתקן האיסור של גזל עניים כי לא עשה איסור כלל כי היה עני באותה שעה ולכן אין עליו מדת חסידות הנ"ל אבל רבינו כוונתו למדת חסידות אחרת היינו דאפילו אם עני באותה שעה אבל מ"מ יש לו הנאה