נתיב מאיר ע

עשה ול"ת והקשה רע"א הא אמרינן ביבמות ה. מה לנזיר שישנו בשאלה ונדחה עשה ול"ת שלו מפני ועשה וא"כ אמאי לא מטמא ולפהנ"ל ניחא דמשכחת דנזר על דעת רבים וכהנ"ל דאינו בשאלה ולכן לא דחי עשה דאבידה עשה ול"ת דנזיר ולכן לא יטמא והרדב"ז מתרץ דהרמב"ם צריך לזה הטעם בנזיר שמשון דליתא בשאלה אך אינו מובן היטב כיון דנזיר שמשון מותר לטמא למתים (פ"ג הל' יג.) אלמא דטומאה לא מגרע לקדושת נזיר שמשון וא"כ לא שייך הטעם שכתב הרמב"ם כיון שניטמא בצרעת וכו' אינו קדוש בהן ובטלה העשה של קדוש יהיה וכו' דטומאה דמת ודמצורע משמע דהיינו הך ופירש"י בפ' בהעלותך אל נא תהי כמת פירש"י שהמצורע חשוב כמת מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה משמע דדין טומאה אחת היא במצורע ובמת וא"כ גם טומאת צרעת אינו מגרע קדושת נזיר שמשון וא"כ לא שייך הטעם של רבינו בנזיר שמשון. ואולי י"ל דמ"מ טומאה אחריתא היא טומאת צרעת מטומאת מת אף שדינם שוה לטמא בביאה ולכן טומאת צרעת מגרע הקדושה גם מנזיר שמשון וצ"ע

אך מלשון רבינו משמע בהדיא שאינו מיירי בנזיר שמשון שכתב וימי חלוטו אין עולין לו ואי בנזיר שמשון הא נזיר עולם הוא ומאי שייך אין עולין לו אלא צ"ל כדפירשנו אך מ"מ אינו הכרח גמור ועוי"ש ודוק. הל' ערכין וחרמין פרק ז' הל' יח

וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו' שמא יעשו קנוניא על ההקדש וכו' שם ה' י"ט בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו וכו' לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין וכו' ואם לאחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א ואפילו אתר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ"ש בסוף ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ"ל וביאור השגתו הוא כך שבתחילה כתב הרמב"ם דבריא א"נ אחר שהקדיש משמע אבל שכ"מ נאמן אפילו אחר שהקדיש ואח"כ כתב דשכ"מ נאמן דוקא בשעה שהקדיש ואח"כ לא ועוד כיון שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתה א"כ אפילו לאחר שהקדיש יהא נאמן ועיין ברדב"ז שם ופי' הרדב"ז שם דקודם ההקדש נאמן כל אדם ואחר ההקדש תוכ"ד נאמן דוקא שכ"מ ולאחר כ"ד אפילו שכ"מ נמי א"נ דמהדר קא הדר ומתרץ בזה השגת הראב"ד (והכ"מ כתב דשכ"מ נאמן אפילו אחר כדי דיבור ודוקא בעסוקין באותו ענין) ע"כ אך צריך להבין אמאי א"נ לאחר כד"ד הא חזקה אין אדם עושה קנוניא וכו' שייך גם אח"כ ועוד במאי פליגי הרמב"ם והראב"ד ונ"ל דשיטת הרמב"ם הוא כן כיון דלא הודיע בתוכ"ד של הקדשו שיש מנה חוב לפלוני עלי הוה הוכחה דאין לפלוני עליו חוב ואז לא מהני החזקה שאין אדם עושה קנוניא וכו' כיון דאיכא הוכחה כנגדו דאורחא דמילתא לאמר מיד ולכה"פ תוכ"ד והוא לא אמר וכיוצא בו מצינו בגיטין נד: היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו א"נ ומפרש רבא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר לו א"נ כיון דאורחא דמילתא למימר מיד דאשכחיה וכיון דהוא נא אמר מיד הוה הוכחה שלא נטמאו וה"נ ל"ש אלא דבתוכ"ד מהני החזקה של אין אדם עושה קנוניא וכו' דמה שאמר בתוכ"ד ולא מיד לא הוה הוכחה גמורה שאין לפלוני עליו מנה ולכן מהני החזקה של אין אדם עושה קנוניא וכו' אבל אם שהה באמירתו עד אחר כדי דיבור אז הוה הוכחה גמורה שאין לפלוני וכו' אלא מהדר קא הדר ולכן לא מהני החזקה של אין אדם עושה קנוניא וכו' אך שיטת הראב"ד הוא כן כיון דמצינו בשכ"מ אם אמר כתבו יכולים ליתן ג"כ דמתוך שהוא בהול מחמת פחד מיתה שכח לומר תנו וה"נ ל"ש דאינו הוכחה ממה שלא אמר תוכ"ד דאין לפלוני עליו דז"א אלא מתוך שהוא בהול שכח לאמר מיד ואמר אח"כ לאחר כ"ד ונאמן מחמת חזקה שאין אדם עושה קנוניא וכו' והרמב"ם יסבור דל"ד לשם דשם שכח לגמרי לומר תנו ולכן אמרינן דמחמת שהוא בהול וכו' אבל כאן כיון שאמר אח"כ נראה שאינו בהול וא"נ אנא דמהדר קא הדר.