נתיב מאיר סט

כאן שאין מעייל נפשיה לספיקא ואפ"ה פסק הרמב"ם דספק נזירות להקל דסמיך אסתם משנה דטהרות פ"ד מ' י"ב ספק נזירות מותר משמע בכל גוונא אלמא דספק נזירות להקל הוא בכל גוונא (אך בכרי לא יקשה דנשאל אותו אח"כ איך היה כוונתו דלמ"ד לא מעייל נפשיה לספיקא הוה בגדר אומדנא) ולפז"נ שיטת רבינו דלפ"ז מסתבר דאימתי אמרינן ספק נזירות להקל דוקא היכא דליכא חזקה לנזירות אבל היכא דאיכא חזקה לנזירות אז ל"א ספק נזירות להקל ובז"נ דלכאורא וקשה מאי פריך בגמרא ליחזיה לקופה כאלו מלאה קשואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא פירוש ויגלח לסוף ל' ממ"נ וכו' ואח"כ לא תטיל עוד נזירות עליו משום ספק נזירות להקל וכהנ"ל זה קשה דהא בתוך נ' שהוא ודאי נזיר אז ג"כ הספק אם לאחר נ' יכלה הנזירות או יהא נזיר ג"כ אח"כ וא"כ אי אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור הוה חזקה לנזירות (וכאן עוד עדיף דאיתי איסור נזירות הוא אלא מקבלה אחרת) א"כ מאי פריך הגמרא הא היכא דאיכא חזקה לנזירות לא שייך ספק נזירות להקל ונ"ל דהנה הש"ך ביו"ד סימן נ' כתב דמחלוקת בזה רבה ואביי ורבא ביבמות ל': אי מחזיקין מאיסור לאיסור דאיתא במשנה שם וכולן שהיה בהן קדושין או גירושין בספק כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ספק גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו' הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות ואמרינן בגמרא ואלו בגירושין ספק קרוב לה לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק אע"ג בעת שנולד הספק היתה א"א שבעלה עדיין חי מ"מ מותרת שאין מחזיקין מאיסור לאיסור ורבא ואביי פליגי עליה ואמרי ה"ה לגירושין יהא ספק קרוב לו וכו' חולצות ולא מתייבמות דמחזיקין מאיסור לאיסור ועי"ש (וכן מפרש הש"ש פ"א ש"ה דברי הש"ך כן) וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק בפ"י מה' יבום ה' כ"ב שכתב היתה זו שהיא ערוה על היבם מקודשת לאחיו שמת מספק אי מקודשת ממנו מספק וכו' צרתה חולצות ולא מיתיבמות נראה דפוסק כאביי ורבא דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפז"נ קושית הלח"מ דקושית הגמרא והא אליבא דמ"ד דאין מחזיקין וכו' א"כ ליכא חזקה לנזירות ושפיר פריך ומוקמא דר"י סובר כרבי דהוה נזירות אחת ארוכה ולא יוכל לגלח, אבל אליבא דדינא דהרמב"ם פוסק כאביי ורבא וא"כ מחזיקין מאיסור לאיסור והוה חזקה ולא שייך ספק נזירות להקל היכא דאיכא חזקה וא"כ ליכא קושית הגמרא וליחזיה כאלו מלאה קשואין ותיהוי ליה תקנתא וכו' ול"צ לאוקמא דר"י כרבי ס"ל וא"כ לא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי דפוסק כר"י ודלא כרבי אליבא דדינא. שם פרק ז' הל' ט"ו

נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר וגלח את כל שערו וכו' והלא נזיר שגילח בימי נזרו עובר על ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה של קדוש יהיה וכו' מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא ועבור וכו' לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו עכ"ל והשיג הראב"ד וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דהוה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקולי עכ"ל ונ"ל דכוונת רבינו היא כן דאם נזר על דעת רבים אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה דאמרינן דיש לו הפרה הובא במ"ל פ"ו מהל' שבועות הל' ח. שיטת הריב"ש דדוקא שלא בידיעתן יש לו הפרה אבל כל שמוחין בפירוש אין מתירין אפילו לדבר מצוה וכן משמע מתוס' גיטין לו. ד"ה אבל אור"ת דבדבר מצוה יש לו הפרה משום דמסתמא ניחא ליה לרבים משמע אם בפירוש מוחין לא נוכל להתיר ובז"נ דמשכחת נזירות דליתא בשאלה כגון שנדר על דעת רבים והן מוחין ולכן צריך הרמב"ם לטעם זה מפני שכבר נטמא ובטל העשה ולא נשאר רק ל"ת ולכן העשה של תגלחת הצרעת דוחה אותו ועוד כתב הרשב"א בגיטין שם לו. בהא על דעת רבים בדבר מצוה יש לו הפרה דוקא כעין מקרי דרדקי שרבים שייכים בזה הנדר ואנן סהדי שנתחרטו כולם אבל בדבר שאין הרבים שייכים לנדר ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה וניחא דבזה האופן צריך הרמב"ם להטעם דאינו אלא ל"ת גרידא ודוחה אותו דהטעם דישנו בשאלה לא שייך בכגון זה דבנזירות דאין הרבים שייכים בזה] ובז"נ מה שהקשה רע"א בתוספותיו על המשניות בב"מ פ"ב במשנה ואם היתה בית הקברות לא יטמא לה (פי' להשיב אבידה) והרמב"ם פירש בפיה"מ שלו או נזיר לא יטמא דאיכא עשה ול"ת ואין עשה דאבידה דוחה