נתיב מאיר ז

דנקרא עובד ע"ז ומדוע ובז"נ דתקרובות עכו"ם הוא ענין שנעשה מיוחד לע"ז ולכן אסור בהנאה אבל כאן שחשב בשעת שחיטה רק לזרוק דמה לעכו"ם ואח"כ לא זרק לא נעשה בזה מיוחד לעכו"ם לר"ל ולכן מותרת אבל הוא חיוב מיתה דעבד ע"ז גם בזה ולר"י הוה יחוד לע"ז כה"ג נמי ולכן אסורה. שם פי"ב הל' ב'

האשה שגלתה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת וכו' ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה והקשו המ"ל והלח"מ הא מסקנת הסוגיא דקדושין ל"ה דלא ממעטינן נשים מהשחתה משום סברא דלות להו זקן אלא מג"ש פאת פאת מבני אהרן וא"כ כיון שעבד איתקש לאשה משום ג"ש דלה לה מאשה אף עבדים פטורים מהשחתה ומהקפה ואמאי כתב הרמב"ם דעבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה ע"כ ועיי"ש ונ"ל דלכאורא יקשה ללישנא קמא דממעטינן מסברא נשים משום דאין להן זקן הא תניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן וכו' לענין טומאת נגעים אלמא דמשכחת מציאות דיש לה זקן וא"כ היכא דיש לה זקן יקשה דיהא לה דין השחתה והקפה ועכצ"ל אפילו היכא דיש לה לא הוה לה דין זקן כיון שבטבע ל"צ שיהיה לה זקן אנא הוה שערות בעלמא והא דלענין נגעים הרי הוא כזקן וכו' היינו דשם א"צ להיות דין זקן אלא דין של במקום שער דהיינו אם יש במציאות שער במקום זה אז הנגע יש נה דין אחר מעור בשרו כמו שפירש"י שם שסימני מקום שיער חלוקים מסימני עור בשר משמע שהדין הוא במקום שיער דשם הדין גם בראש כן אלמא דלאו דוקא דין זקן שם ובז"נ דילמוד רבינו דהטעם דליתנהו דהשחתה מפני שאין להם זקן ואפילו יש להן לא הוה דין זקן מפני שבטבע א"צ להיות להם זה והא אפילו ללישנא בתרא אלא דבזה יפלגו הלישנא קמא והלישנא בתרא דללישנא קמא הוה מצד הסברא דלא הוה דין זקן מפני שבטבע א"צ להיות וכו' וללישנא בתרא צריך קרא ע"ז דאם יש להן זקן דלא היה דין זקן מפני שבטבע א"צ להיות שבלא ג"ש לא נוכל לידע זאת ולכן העבדים שבטבע יש להן זקן וממילא הו להם דין זקן ולכן פסק הרמב"ם דאיתנהו בהשחתה והקפה וניחא מה דהביא הרמב"ם הלישנא קמא דזה והא גם ללישנא בתרא וכהנ"ל דלשון גמרא איב"א קרא אב"א סברא משמע דל"פ בדינא שתי הלשונות עיי"ש. הל' תשובה פ"א הל' ב'

שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו' והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו, אלא על הקלות ומה הן החמורות שחייבין עליהם מיתת ב"ד או כרת וכו' ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהן כרת הם הקלות והקשה הכ"מ והלח"מ הא איתא בשבועות י"ב האי עשה ה"ד אי דלא עבוד תשובה זבת רשעים תועבה ואי דעביד תשובה כל יומא נמי מכפר אמר ר"ז בעומד במרדו ורבי הוא דסובר דיוה"כ מכפר אף בלא תשובה ומשמע אבל לרבנן אפילו חייבי עשה נמי צריך תשובה וא"כ כיון שרבינו פוסק כרבנן דעל החמורות צריך תשובה וכיון שפוסק כרבנן אפילו קלות צריך תשובה וגם לקמן ה' ג' מוכח דפוסק כרבנן דכתב ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים וכו' וזהו לר"י דלרבי מכפר אפינו לשאינן שבים ע"כ ועיי"ש ונ"ל כי אדרבא משם יהא מוכח כשיטת הרמב"ם דפריך אי דנא עשה תשובה זבח רשעים תועבה וזבח רשעים וכו' הוה חיסרון דוקא בהקרבת הקרבן ותיפוק ליה בלא חיסרון הקרבן אלא מוכח דעל קלות מכפר אף בנא תשובה ואי קשיא א"כ איך משכחת שמכפרת בנא תשובה הא החסרון הוא בקרבן משום זבח רשעים וכו' בלא תשובה לרבנן אך י"ל דהא מבואר ברמב"ם פ"ב מה' אנו ה' ד' ומה הוא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לזה החטא לעולם וכו' וצריך להתודות בשפתיו וכו' ובז"נ דלמשל אם עזב חטאו וגמר בלבו שלא יעשהו עוד אלא שחסרו לו החרטה על שעבר בזו המדה שיודע תעלומות יעיד עליו וכו' או שחסרו לו וידוי פה אז בודאי תשובה גמורה לא הוה, אבל זבח וכו' ג"כ לא הוה דזבח רשעים לא הוה אלא דוקא